כך הפך אלדד קובלנץ את לקות הראייה הקשה ליתרון

בגלל מגבלת הראייה הייחודית שלו, וההתעקשות שלו לא להתייחס אליה, קובלנץ כמעט פיספס את תפקיד מנכ"ל הטלוויזיה החינוכית. "כשהופעתי בפני ועדת האיתור לא ציינתי את בעיית הראייה שלי, כי לפעמים אני באמת מתייחס לזה כנון־אישיו", הוא אומר. "בדיעבד התברר שאחרי שיצאתי, חלק מחברי הוועדה היו מוטרדים מהעובדה שאני לא מייצר קשר עין. היה נראה להם שזה מעיד על הפרעה פסיכולוגית. למזלי הם התקשרו לאחד הממליצים שלי, שהסביר שזה נובע מבעיית ראייה. ההיסטוריה שלי הייתה יכולה להיראות אחרת".

מה למדת מזה?

"המוסר השכל ברור. מאז אני הרבה יותר מודע לזה שצריך לומר את זה".

קובלנץ (49), שזכה בתפקיד מנכ"ל החינוכית, משמש כיום גם כמנכ"ל תאגיד השידור הישראלי. הוא באמת לא אוהב לדבר על המגבלה שלו. הדבר האחרון שהוא רוצה זה ליצור רושם של קורבנות ומסכנות. כדי לציין את השם המלא של הלקות שלו הוא נאלץ לפשפש בניירות לפני שהוא שולף: "היפופלזיה של הפוביאה וגם ניסטגמוס".

מה זה בדיוק.

"יש לי שתי לקויות במחיר של אחת. הראשונה זה קוצר ראייה קשה והשני זה תזוזות של העיניים. זה אובחן בגיל צעיר, כשהייתי בן מספר חודשים. הייתה אופציה שאני בכלל לא אראה אבל בסופו של דבר יש לי ראייה חלקית".

נולדת עם שתיהן?

"זה מולד אבל לא גנטי. אף אחד לא יודע למה זה קרה".

מאז שהוא זוכר את עצמו, ויש לו חתיכת זיכרון מופרע, משתמש קובלנץ בהומור כדי להתמודד עם המגבלה ובעיקר עם הנראוּת שלה — תנודות ראש שנראות 

כאילו הוא שולל כל דבר שאתם אומרים, ותנודות עיניים שהאגדות קישרו לתופעה בשם REM (תנודות עיניים מהירות), אולי בגלל שמה של הלהקה החביבה על עורכי תחנת הרדיו הצבאית שניהל.

"עוד בגן הייתי עושה חיקויים של עצמי, נתקע בקירות ודוחף דפים לתוך הפרצוף", הוא אומר. "ברגע שאתה צוחק על זה, אף אחד לא יכול לצחוק עליך. אני קורא ממרחק של חמישה ס"מ, אבל כדי להקצין הייתי ממש דוחף את הדפים לתך הפרצוף, והיה משחק כזה שאני נתקע בדברים".

החושים מפצים

גילוי נאות הכרחי. קובלנץ, בעבר מנהל גלגלצ, היה בעצם הבוס שלי ומהאחראים העיקריים (יחד עם שותפו לניהול התאגיד היום גיל עמר, מפקדי הישיר אורי פז ועוד אנשים טובים) לעובדה שהחיים שלי זכו למסלול נורמלי. מאז הוא עבר בערוץ 10 (סמנכ"ל פרוגרמינג), בקשת (סמנכ"ל לוח ותכנון), בחברת החדשות של ערוץ 2 (חבר דירקטוריון), מנהל את הטלוויזיה החינוכית ומשמש כמנכ"ל תאגיד התקשורת "כאן". המגבלה מעולם לא הפריעה לו להתקדם ולהשיג כמעט כל יעד שהציב לעצמו. "מאחר שהוריי היקרים החליטו שזה נון־אישיו", הוא אומר, "אז זה באמת לא היה אישיו".

היה שלב שזה היה אישיו? על מה זה כן השפיע?

"זה יצר שני דברים. הראשון זה חושים מפצים. יש לי זיכרון מאוד־מאוד טוב וגם שמיעה מצוינת, כך שנראה לי שהרווח גדול מההפסד. הדבר השני: יש בי חוסר סבלנות וסובלנות לקורבנות ותלונתיות. יש איזו טענה שזה קשור לזה. הסביבה שלי לא נתנה לי לגיטימציה להתלונן".

אני יכול להעיד שכמנהל, הלקות הזאת מייצרת אצל הכפופים שלך מקדם אימה.

"כן, התזוזות של הראש והעיניים. התזוזות של הראש מייצרות טראומות לאנשים שאני מראיין, כי זה נראה שאני לא מסכים לאף מילה שהם אומרים. זה קשה גם מול בוסים, שהיו בטוחים שמעולם לא הסכמתי עם דעתם. בשלב מסוים הפכתי את זה לחלק מהמיתוג העצמי".

אתה מסוגל לזהות פרצופים?

"כשאני יושב קרוב מול מישהו המוח צורב איזו תמונה מנטלית. בהיתקלות שנייה ושלישית זה כבר נטמע יותר ויותר. עם השנים המוח לומד לעשות תיקונים. אני מזהה אנשים לא דרך המראה, אלא דרך הליכה, התנהגות, השלמות שהמוח עושה. קורה לי גם הרבה שאני לא מזהה אנשים. זה גם תירוץ מעולה לזה שמעת לעת אני לא אומר שלום".

הזיכרון המפצה־על־המגבלה של קובלנץ הוא באמת שם דבר. בגלגלצ האגדות עליו סיפרו כי זכר את כל השירים ששודרו לכל הפחות באותו שבוע, וייתכן מאוד שגם על פי סדר השידור שלהם. "גם לאמי יש זיכרון מצוין", הוא אומר. "אני מניח שבגלל זה, ובגלל הקושי בקריאה, המוח פיצה את עצמו, ואני פחות או יותר זוכר הכל. גם הזיכרון הרגשי מאוד חזק אצלי. אני זוכר סיטואציות וגם מחבר אותן לתחושות שהיו באותו רגע. הזיכרון הזה מאוד עזר לי לסיים יסודי, תיכון, תואר ראשון באוניברסיטה העברית ותואר שני בהרווארד. אני לא רוצה לעורר זעם ותדהמה בקרב המרצים, אבל מעולם לא קראתי ביבליוגרפיה. למרות שזו אמירה לא חינוכית".

אבל בניגוד לרדיו, כדי לנהל טלוויזיה לא מספיקה שמיעה טובה. איך אתה צופה?

"זה מחזה זוועה. מסך של 60 אינץ' ממרחק של שישה אינץ'".

ובטח לא מפספס פריים.

"זה גם מחזה אימים, לראות אותי עובר על פרומואים. מדביק את הרשתית לתוך המסך. זה חלק מהעניין, שדיברנו על הומור ומיתוג: לא להיות קורבני ומתלונן, אבל גם לא להתבייש ולבקש את ההתאמות של הסביבה".

אבל כן נזהרת תמיד מחשיפה, בוודאי ויזואלית.

"זה נכון. לא יודע אם זה קשור לראייה. גם עכשיו אני לא בפריים".

ליהנות מהכאוס

לפני כשבועיים הפך קובלנץ לאב בפעם השנייה. הסיפור מאחורי הלידה יוצא דופן. קובלנץ, גרוש, הוא אבא לילדה בת עשר. את בתו השנייה הביא לעולם עם גרושתו ואם בתו הראשונה. "זה סטארט־אפ", הוא צוחק. "אנחנו מסתדרים מעולה".

איך הגדולה מתמודדת עם המגבלה שלך?

"כמוני, בהומור. זה היה מצחיק לראות אותה כבר בגיל שנתיים עושה חיקויים שלי מקריא לה סיפור. או בגיל 4 אומרת לי, 'אתה לא מקריא, אתה ממציא, כי בין כה וכה אתה לא קורא'".

ולך המגבלה מעולם לא הפריעה?

"לא נראה לי. אני חושב שגם אם הייתה ניתנת לי הזדמנות לתקן את הראייה, לא הייתי עושה את זה".

עכשיו הוא בתאגיד השידור הציבורי "כאן", מתמודד עם ניסיונות בלתי פוסקים לסגור אותו, או לפחות להביא לפיטוריו שלו ושל יו"ר התאגיד גיל עמר. אני מעלה את השאלה אם הוא לא ראה את הנולד כשנכנס לשם מלכתחילה. "לא, דווקא לא", הוא אומר. "אני די מופתע מזה שאנשים נדהמים מהעובדה שאני רוב הזמן במצב רוח מרומם ורגוע. זה כנראה קשור לזה שתלונתיות וקורבנות הן תכונות מיותרות בעיניי".

ואולי גם לזה שמצבים כאוטיים מחדדים אותך.

"כן".

אבל אתה בכלל מסוגל ליהנות עכשיו מתהליך עבודת ההקמה?

"עכשיו? מאוד".

מהעשייה או מההתרחשויות?"

"מהכל. זה מדהים".

גם אם בסוף יקום תאגיד, הסיטואציה הנוכחית לא מוכיחה שאי־אפשר לעשות שידור ציבורי מנותק מאינטרסים?

"בוודאי שאפשר. תמיד יהיו אילוצים, אבל זה בסופו של דבר תלוי באנשים שיהיו שם".

מכל המדיומים שניהלת, למה אתה הכי מתחבר?

"הרדיו הוא האהבה הראשונה שלי, אבל אני גם מאוד אוהב דיגיטל. את התמצות, הקצבים. העולם החדש והישן ביחד. זה לא קשור לראייה, אלא לחיבה לפלטפורמה. שני מקרי קצה של המדיה האלקטרונית. הכי ישן ואינטליגנטי, והכי חדש, מהיר ומתומצת".

עכשיו יש לך נגיעה לרדיו?

"כן. הקמנו כבר כמה תחנות דיגיטליות חדשות בתאגיד, ועוד נרחיב את זה".

אגב דיגיטל, יש לך חשבונות בטוויטר, פייסבוק או אינסטגרם?

"אני לא חבר באף רשת חברתית. זה חלק מהניסוי החברתי שאני כנראה שותף בו: לנהל תחנת רדיו לנהגים בלי רישיון נהיגה; לנהל תחנת טלוויזיה ללא ראייה. ולייצר תכנים דיגיטליים ללא חברות באף רשת חברתית".

לפחות יש לך חשבון פייק?

"כן, אבל רק בשביל להסתכל שם. זה קשור יותר לעניין האישיותי, שלא יידעו איפה אני, מה אני עושה, מי החברים שלי ומה אכלתי".

יש מישהו בעולם שיודע מה הדיעות הפוליטיות שלך? בסיפור של התאגיד משתמשים הרבה בטיעונים הפוליטיים.

"גם פוליטית לאף אחד אין מושג. ולא רק שלאף אחד אין מושג, יש טענה שגם לי אין מושג". 

הכתבה מתפרסמת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"