שריפה. אחים
הפינוי בעמונה מעלה שוב את השאלה: האם מלחמת אחים היא אפשרית. ואל תגידו: לא יעלה על הדעת
הכוחות המפנים יגיעו לעמונה ללא נשק. לעניות דעתי, זה רעיון מצוין. רק מפקדי הכוחות יהיו חמושים. ועדיין, הפוטנציאל לאירועים שייצאו משליטה קיים ועומד, והכתובת כתובה על הקיר. "אם החיילים יבואו, אני רוצה תמונות קשות", אמרה תושבת עמונה בראיון לגלי צה"ל, והוסיפה: "גם החיילים של היטלר קיבלו פקודה. אז מה?"
השפה המתלהמת הזאת לא זרה לנו, ונדמה לי שכמעט כל אזרחי ישראל, בלי קשר לדעותיהם הפוליטיות, מאוחדים בדאגה ובסלידה מן האפשרות של מלחמת אחים. האפשרות שיהודי יהרוג יהודי מסיבות אידיאולוגיות או פוליטיות היא מסוג הדברים שעליהם מקובל לומר אצלנו "לא יעלה על הדעת". אבל זהו ביטוי מתחסד שכולל בתוכו סתירה פנימית מהדהדת.
האפשרות של מלחמת אחים עולה ועולה על הדעת, ומבט מהיר בעולם שסביבנו לא משאיר הרבה מקום לאופטימיות: כבר כמה שנים שהמזרח התיכון, מסוריה ועד דרום תימן, מדמם ממלחמות אזרחים אכזריות, שרק מתמשכות עוד ועוד. הן גרמו כבר לרצח של יותר מחצי מיליון בני אדם, הפכו מיליונים רבים לפליטים חסרי כל, וסופן אינו נראה באופק.
זה קורה לא רק במזרח התיכון או באפריקה: אומות רבות ונאורות חוו בהיסטוריה שלהן מלחמות אחים נוראות. יותר מחצי מיליון אמריקנים, כמעט כולם נוצרים לבנים ודוברי אנגלית, נהרגו במלחמת האזרחים האיומה שלהם, מלחמה שהסתיימה לבסוף רק בעקבות הכרעה צבאית מוחצת, ולא על ידי הסכם מדיני או פיוס אזרחי. גם אנגליה, צרפת, גרמניה, ספרד, הודו, סין, ועוד אומות רבות עברו בהיסטוריה הלא-כל-כך-רחוקה שלהן מלחמות אזרחים עקובות מדם.
מה דרוש על מנת שאדם יקום לרצוח את בן עמו בגלל חילוקי דעות, השקפות שונות, או סכסוך עדתי או דתי? ראשית, חשוב לומר שהאנשים שעושים זאת הם ברובם הגדול אנשים מוסריים ונורמטיביים מכל בחינה אחרת - הם אינם פסיכופתים, גם אם אנו סולדים ממעשיהם.
תנאי כמעט הכרחי הדרוש על מנת שאדם יקום לרצוח את בן עמו מסיבות אידיאולוגיות היא ראייתו כשונה, אחר, לא "אחד משלנו" – כאדם שהוא לא רק מסוכן, אלא גם נחות מבחינה מוסרית – בוגד, משת"פ, כופר, חוטא, תוקע-סכין-בגב-האומה, וכדומה.
תנאי נוסף הוא התחושה של הרוצח או הרוצחים הפוטנציאלים שהם פועלים כחלק מקבוצה אידיאולוגית ונבחרת, ונהנים מהתמיכה והגיבוי המוסרי שלה. וכמובן, דרושה גם תחושת ה"אין ברירה" – התחושה שהרצח מוצדק משום שהוא ימנע רעה גדולה יותר – חילול השם, מסירת חלקי מולדת לאויב, אובדן הכבוד או אובדן החירות.
האם זה יכול לקרות אצלנו? כן, בהחלט, וזה כבר קרה. מאז קום המדינה נרצחו בארץ הזאת 21 יהודים על ידי אחיהם עקב סכסוך אידיאולוגי. 19 מתוכם נהרגו במלחמת העצמאות (16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי פלמ"ח/צה"ל, באירועי הספינה אלטלנה), ושניים בשנים האחרונות – אמיל גרינצווייג וראש הממשלה יצחק רבין.
כל רצח כזה השאיר בחברה הישראלית פצעים עמוקים, שלא נרפאו עד היום. ועדיין, יחסית לתנועות שחרור לאומיות אחרות, אין ספק שהציונות הצליחה להימנע ממקרים של רצח בתוך המחנה במידה מרשימה מאוד, וזאת למרות חילוקי דעות וסכסוכים פנימיים נוקבים ואלימים שתמיד היו כאן.
מדוע זה כך? איך הצלחנו, ואיך אנו עלולים להיכשל? ברור לכולנו שפינוי עמונה הוא מקרה מבחן לאפשרות של פינוי כפוי של יישובים ביהודה ושומרון בעתיד. זה עתיד שנראה רחוק היום, אבל עלול או עשוי להגיע בהתראה קצרה. האם נצליח למנוע אז רצח בתוך המשפחה?
מה שאכתוב להלן הוא דעתי הפרטית, ולא אמירה מקצועית או מדעית, אבל אני חושב שיש לנו סיכוי טוב להצליח. נדמה לי שהעם היהודי עבר לפני כאלפיים שנה סדרה של אירועים מכוננים וקשים מאוד. המרד הגדול ברומאים בשנים 66-73 לספירה, שהביא לחורבן ירושלים והמקדש, היה בחלקו הגדול מלחמת אחים עקובה מדם, ממש כמו מרד החשמונאים שקדם לו.
נדמה לי שבעקבות מלחמות האחים האלה עברו חילוקי הדעות הפנימיים והקשים בעם היהודי, שמעולם לא פסקו, שינוי חשוב. העוינות הפנימית בתוכנו לא פחתה, אבל האלימות הפיזית שלנו הפכה לאלימות מילולית, ככל שהדברים נוגעים ליהודים.
מאז יציאת מצרים ועד לסוף ימי הבית השני היו בעם היהודי מלחמות אחים נוראות וחוזרות. אבל מאז ועד היום אנו מסתפקים בדרך כלל בגידופים, איומים והכפשות. האלימות המילולית הזאת היא לעתים
קרובות בוטה וגסה, והיא אינה נעימה לעין ולאוזן. היא נמצאת בפשקווילים שמודבקים בשכונות החרדיות בירושלים ובבני ברק, וגם באמירות של נבחרי ציבור יהודים, כמו גם טוקבקיסטים עבריים, כנגד כל מי שאינו מסכים עם דעתם. המילה "בוגד!" מככבת בלקסיקון המתלהם הזה, אבל יש גם אחרות.
ועדיין, הרתיעה הקיימת בתוכנו מפני רצח יהודי בידי יהודי מסיבות אידיאולוגיות, פוליטיות, או דתיות - היא גורם מלכד רב-עוצמה. לדעתי, היא חלק חשוב מסוד ההצלחה האדירה של התנועה הציונית במאה השנים האחרונות. היא חלק ממה שמאפשר לנו לחיות כאן בארץ, למרות תנאי פתיחה לא פשוטים בכלל.
הרתיעה הזאת היא מורשת של מלחמות אחים עקובות מדם בעבר היהודי המשותף שלנו, והיא אוצר יקר. אסור לנו לאבד אותה בשום אופן. לא בשנאה העדתית, לא בקיטוב הדתי, לא ב"חילופי האליטות", וגם לא בעמונות הרבות שעוד צפויות לנו.