יומן מסע: 10 ימים בפיליפינים

בשיתוף מלכת המדבר

54 דקות לנחיתה. אחרי קרוב ל 20 שעות של מתח, התרגשות, שינה טרופה, ציפייה, מעברים, המראה, נחיתה, אוטובוס, הליכה ועוד המראה - אנחנו פה.

הגוף שלי מתוח ומלא ציפייה, מכווץ משינה עקומה על כיסא המטוס. אני לא יודעת למה לצפות, תוהה אם יהיה לי נעים לפגוש את כל המחשבות שלי במסע הזה.

מתבוננת החוצה מחלון המטוס ורואה עננים כמו מרשמלו. אולי זו תהיה ההרגשה, כשאקפוץ אל תוך הרגשות שלי שם במסע - כמו לקפוץ אל תוך מרשמלו נעים ורך. קו רקיע יפהפה, מוזיקה באוזניות, נוחתים במנילה, תחושה של סוף ושל התחלה.

את צוות הבנות המרכיב את צוות חמסה הכרתי כבר בארץ, ולפני המסע העברנו ימים ארוכים של התכתבויות והכנת משימות. המסע שלי לפיליפינים הוא מסע מעורב של דתיות וחילוניות, וגם הצוות שלי מורכב מעדנה וחבי הדתיות ואילנה החילונית. החיבור בינינו היה מיידי. כאילו חלקי פסיפס התחברו להם יחד ויצרו תמונה יפהפיה, מחבקת ומאוזנת.

משדה התעופה אנחנו נוסעים למקטי, איזור מסחר בתוך מנילה, עם ליווי משטרתי צמוד שעוזר לנו לפלס דרך בין המוני המכוניות, האנשים, הג'יפים, האופנועים ושלל כלי התחבורה המקשטים את הכרך הסואן.

הכל במלכת המדבר חשאי, מעורפל, לא ידוע. כל מה שידוע הוא מתי נחתנו ומתי נמריא. את יתר הפרטים אומרים לנו תוך כדי תנועה. ואנחנו באוטובוס שרות בקולי קולות, רוקדות ומשחקות במשחק ניחושים איפה ישנים הלילה. חריקת הבלמים נשמעת והאוטובוס עוצר מול מלון מפואר. מלון? נו טוב, לא מתווכחת. נכנסת למקלחת מפנקת, בחדר ריחני, במלון בעיירה קלארק, שהיתה פעם עיירה אמריקאית הצמודה לבסיס אמריקאי, ולמרות המיטה המפנקת והסדינים הצחורים, עובר עלי לילה של שינה טרופה.

חלמתי שאני עדיין במטוס בדרך למנילה, ונותרו עוד 54 דקות לנחיתה.

צוות חמסה נוחת בשדה התעופה של מנילה(באדיבות מלכת המדבר)

יום שני למסע

מן החלון בחדר המלון מציץ לו בזריחה הר מרשים וענני הבוקר מתחילים להתפזר. עולות לג'יפים פתוחים ומתחילות בנסיעה, בתחילה בקלארק ואז לתוך עיירה קטנה המובילה אל איזור התפרצות הר הגעש הוולקני פינטובו. הנסיעה בעיירה מתפתלת דרך כביש ראשי, עמוס בכביסה תלויה בכל קצה מרפסת, חנויות שונות לממכר ומקומיים המקבלים אותנו בחיוך ונפנופי שמחה. בכל זאת, לא בכל יום פוגשים חמישה ג'יפים עמוסי נשים רעשניות ושמחות בחולצות טורקיז.

הר הגעש פינטובו מחדר המלון בקלארק(באדיבות מלכת המדבר)

יורדות מהג'יפים לעצירה הראשונה במתחם הספא פונינג. המטפלים כורים מעין קבר בתוך ארגז חול ענקי, של אפר וולקני חם ורך ואני נכנסת לתוכו והמטפל מכסה את כל הגוף שלי באפר בעזרת האת (אמנם אני מתקרבת לארבעים, אבל באמת שלא חשבתי שיקברו אותי כל כך מהר).

תחושה נפלאה של חמימות האפר הוולקני החם עוטפת את כל הגוף ולמרות כל הרעש מסביב, אני מצליחה להתנתק לרגע מצווחות ההתרגשות והשמחה ולהקשיב לדופק שלי. להרגשה שעוטפת את כל הגוף וממלאת אותו בנעימות. כשלפתע אני מרגישה צעדים.

על הידיים ועל הרגליים דורכים המטפלים הפיליפינים. הם פשוט מתהלכים על הגוף שלי מכוסה החול, בעדינות קלילה ומשחררים את כל הקפיצות של הטיסה, הנסיעה וחוסר השינה.

מהטיפול באפר, אנחנו ממשיכות עם הג'יפים אל מעיינות המים החמים והקרים, בתוך ערוץ הנחל הזורם בדרך טרופית עוצרת נשימה. הג'יפ נכנס אל תוך הערוץ ויוצא בתרועת מים. תחושת השחרור בג'יפ הפתוח כל כך מוחלטת, שלא נותר אלא לקום ולעמוד בתוך הג'יפ ולהרגיש את הרוח בשיער ואת הטבע יותר מקרוב.

חופשיות ומשוחררות בדרך לבריכות החמות, אחרי שקברו אותנו באפר(באדיבות מלכת המדבר)

אחרי הפינוקים הגיע הזמן לצאת לדרך אל נסיעה מפרכת של שבע שעות. מגיעות בחסות החשיכה לאכסניה בלב שמורת טבע ירוקה, לארוחת ערב מעשה ידי בנות צוות הבננה, השפיות עדי וסיגל.

על אף תחושת הרעב הגדולה, שעות הנסיעה הרבות מחייבות התפרקות קלה, ולצלילי מוזיקה ישראלית אנחנו פורצות במעגלי ריקודים.

במשחק המיטות היומי, אנחנו ישנות בכל יום עם מלכה אחרת. ואני הגרלתי את עירית הקיבוצניקית משדה בוקר, בת הזוג שלי ללילה. שתינו דואגות למלא את דלי המים החמים שישמש לנו מקלחת, הרי הוא - הבאקט.

מים זורמים לא חסרים בפיליפינים, זה העניין של דוד השמש שהם עוד לא הפנימו. אז פתרון למים חמים במקלחת מתגלה בדמות דלי (באקט) עם מים רותחים. יחד עם המים הזורמים, רוקחים את הטמפרטורה המתאימה למקלחת ומתיזים על הגוף באמצעות דלי קטן יותר. ותכל'ס, את היום הזה התחלתי קבורה באפר, אז באמת אין לי על מה להתלונן.

יום שלישי למסע

בוקר של התרגשות עולה על שמורת אקו פארק. זה הבוקר שבו נהפוך ממטיילות בפיליפינים למלכות המדבר ונקבל את הג'יפים שילוו אותנו במסע. את הבוקר החגיגי פותחים בטקס פיליפיני מסורתי של הקרבת תרנגול כסמל לנסיעה בטוחה ומלאת מזל (זה לא שאצלנו היהודים עושים דברים יותר טובים עם תרנגולות, הא?).

חסרות סבלנות ומלאות אנרגיה של התרגשות אנחנו נעמדות סביב הג'יפים המקושטים ומקבלות מאחד הצוותים דיסק עם שירים שיהוו את הפסקול של המסע שלנו. לאחר תדרוך קצר של נעמי המדריכה, על נהיגה בטיחותית בשיירה, והשימוש במכשירי הקשר, יוצאים בתנופה מאקו פארק, היישר אל הפקקים של העיר סנטיאגו (מה הקטע? אם הייתי רוצה לעמוד בפקקים, הייתי נשארת בתל אביב).

מקבלות את הג'יפים, אחרי שהקרבנו תרנגולת למזל וברכה(באדיבות מלכת המדבר)

צוות חמסה מקבל את הג'יפ שקיבל את הכינוי "שלמה"(באדיבות מלכת המדבר)

חוצות את העיר הסואנת בליווי משטרתי (מסתבר שזה די שכיח פה, שוטרים שמסייעים לתיירים לחצות את ההמולה ולהגיע בבטחה לצד השני של הפקקים), היישר אל שדות האורז והתירס, בדרכים מפותלות ונופים מרהיבים של ירוק וכחול. העננים מכסים את השמים והערפל מלווה אותנו בדרכנו. רגע, זה ערפל או שזה המנוע של ג'יפ מספר 7? הצוות הטכני נכנס לעניינים ודואג לתקן את התקלה תוך מספר דקות ואנחנו מנצלות את הזמן לתמונות וזכרונות.

שבעה ג'יפים, וג'יפ שבע מקרטע אחד עולים במעלה הדרך המפותלת היישר אל בית הספר האזורי בו ממתינים לנו בהתרגשות ילדות וילדי בית הספר ומקבלים את פנינו בריקוד. אחרי שהצטרפנו אל הריקודים שלהם אנחנו פוצחים במשחק כדורשת משותף ומגלות שמשחקים, הם נטולי שפה. הילדים שמחים ונרגשים (מהביקור, אבל בטח גם קצת מהמתנות שחילקנו להם) והמתיקות והנאיביות המרגשת שלהם, מזכירה לי את שלושת המהממים שהשארתי בבית והלב שלי נצבט לראשונה מגעגועים.

סלפי עם הילדות בבית הספר (באדיבות מלכת המדבר)

יום רביעי למסע

קמות בבוקר באכסנייה על פסגת ההר, כשהזריחה המרהיבה משמשת תפאורה לפתיחת יום מושלמת: אחת מתפללת עם הספר, אחרת מוצאת לעצמה רגע של שקט אל מול הטבע ואני מצטרפת לקבוצת בנות שפורשות מחצלת על הדשא ומברכות ברכת השמש בתרגול יוגה.

כל אחת והדרך שלה לפתוח את היום(באדיבות מלכת המדבר)

עולות על הג'יפים להמשך מסע בין שדות האורז הצובעים את הנוף בגוונים מרהיבים של ירוק. הפלאפון שלי ללא קליטה אך משמש אותי כמו כרטיס זיכרון שמנסה לתפוס ולחקוק בזיכרון את כל היופי שהטבע

העניק למחוז איפוגאו.

אנחנו מעבירות שעתיים של נסיעה לצלילי מוזיקה משובחת, ושיחה קולחת לאורך קימורים של כבישים מתפתלים ושל הרים ירוקים, חרוצי טרסות אורז. עשר שנים כמעט לא אכלתי אורז. טראומה מהארוחה הראשונה שלי בטירונות (אורז של בה"ד 10) הותירה אותי ואת האורז, חברים רחוקים. אם רק הייתי יודעת כמה אתלהב מאורז שנים לאחר מכן.

בתזמון הולם עם ההרהורים שלי, אנחנו יוצאות לטרק רגלי אל טראסות האורז המפורסמות של בטאד. אנחנו מטפסות בשבילים הצרים, עולות ויורדות, מהלכות כמו בקרקס על שולי הטרסות באיזון מוחלט ונושמות עמוק את הנוף עוצר הנשימה. עד כדי כך עוצר נשימה, שמדי פעם אנחנו עוצרות להסדיר אותה. אבל איך אפשר בכלל להתלונן כששתי מלכות מעוררות הערצה, האחת עם פחד גבהים והשנייה בת 64, צלחו את הטרק הזה בגאווה גדולה?

בטראק בדרך לבטאד(באדיבות מלכת המדבר)

טרסות האורז המרשימות(באדיבות מלכת המדבר)

אחרי חמש שעות הליכה, טיפסנו במדרגות הגסט האוס אל המרפסת המרהיבה, אשר פרשה בפנינו את הנופים המרהיבים של טרסות האורז, בתוכם צעדנו את כל היום. מלאות באדרנלין, מסופקות מההישג, שמות רגליים על השולחן, שלוש בירות נפתחות וקרולין, ורד ואני חוגגות על המרפסת את סיום הטראק. מי חשב באותו הרגע, שהבירה הזו תהיה רק תחילת הערב?

בירה של ניצחון בסופו של הטראק(באדיבות מלכת המדבר)

מיד אחרי ארוחת הערב, פצחנו בחגיגה מרוקאית שהכין אחד הצוותים, המשכנו בחגיגת פעילות מוזיקה ישראלית של צוות אחר ולאחר מכן ירדנו אל המדורה והתכנסנו סביב האש. המרשמלו מתחמם במדורה ואחד המארחים הפיליפינים פורט על הגיטרה ומתחיל לשיר עבורנו את כל הקלאסיקות הישראליות שאנחנו מכירות מהבית ואנחנו מלוות אותו ומקבלות מול המדורה מסאז' מדהים מנשות הכפר, לשחרור השרירים התפוסים מההליכה.

יום חמישי למסע

שקטטטטטט! מה יש לכן לקרקר אחת לשנייה כל הלילה, איך אפשר לישון ככה? כל הלילה, התרנגולות של בטאד המשיכו בשיחה ערה ועם קרן השמש הראשונה החלו לקרוא לנו להתעורר.

נוף הטראסות מהאכסניה בבטאד(באדיבות מלכת המדבר)

תפוסות רגליים מההליכה אתמול, אנו נפרדות מטרסות האורז ועולות אל הג'יפים לכיוון מערת סומגין, מערת נטיפים ענקית ומרשימה ביופיה, שצריך לרדת אליה בזהירות כי הסלעים בה מלאים זרמי מים. המים חורצים את הסלעים בצורות יפהפיות ומעניקים לסלעים חלקלקות נדירה.

אני יורדת במסלול בשרירים תפוסים, כמו זקנה בת תשעים, צעד צעד, נותנת יד לכל מלווה פיליפיני שעוזר לי להגיע אל קרקעית המערה. בעודי מדדה באיטיות, כדי לא לשבור איזה רגל לפני השבת, עוקפים אותי מימין ומשמאל הפילפינים המקומיים שמקפצים להם בקלילות עם נעלי האצבע בין הסלעים.

מגיעות אל האכסניה בסגאדה, עיירת מטיילים חיננית עם חנויות ובתי קפה, ומתחילות בהכנות נמרצות. יש רק עוד כמה שעות והזמן הקצר מלחיץ את הבנות הדתיות בקבוצה שלא בטוחות שנספיק להתארגן לקראת המלכה האמיתית – השבת.

המסע המעורב בין דתיות וחילוניות פותח לי צוהר להתבוננות אחרת על יהדות ומסורת. את השעות בהן אנו עסוקות כעת בהכנת השבת, לרוב אני מבלה בבית בשנ"צ המסורתית של יום שישי. השבת של המשפחה שלי היא שבת של טיולים ונסיעות, שבת של ארוחת שחיתות ובילויים עם חברים. הבית שלי לא כשר, אין לי מזוזה בבית, ואני מדליקה נרות עם הילדים ביום שישי, רק כי אני אוהבת את היופי והשלווה בשעות המעבר מיום רגיל ליום שישי (ואם יוצא לנו להדליק את הנרות אחרי שהשבת נכנסה, לא קרה כלום). אז איך כל זה יסתדר עם השבת של המסע?

הכנות השבת מסתברות כהנאה צרופה, בזמן שהחילוניות מתלבשות על המטבח בהכנות האחרונות לקראת השבת, הדתיות מתלבשות בבגדים לבנים להדלקת הנרות והתפילות. השבת כבר בפתח ואני מתיישבת ליד הנשים היפהפיות והריחניות ממקלחת, ומקשיבה להן שרות ומתפללות לקראת השבת, בעיניים בורקות מגעגועים לילדים ולמשפחה שהשאירו בבית. מרוגשת מהאווירה ומהאנרגיה העצומה שמלווה אותי התיישבתי לאכול ארוחת שבת בלתי נשכחת.

אחרי הארוחה והשירים, הוצאנו קצת כיבוד ובקבוקוני אלכוהול קטנים שהבאנו מהארץ ועזרו להרים את מצב הרוח במשחק אמת או שקר. שתינו, צחקנו וקרקרנו כל הלילה, כמו התרנגולות שהעירו אותנו הבוקר בבטאד.

יום שישי למסע

את בוקר השבת מלווים ניחוחות ארוחת הבוקר שהתבשלה על פלטת השבת במשך כל הלילה. מפוטמות ושבעות, התחלנו בעצלתיים טיול רגלי בנחל הסמוך. ההליכה בשבת רגועה ונינוחה, כאילו מרגישים שנדרש קצב אחר ליום הזה. ובין הסלעים וערוצי המים, כל אחת מספרת על השבת שלה.

בסוף המסלול אנחנו נתקלות בקבוצת נערים בעיצומו של אימון כדורגל ותוך דקות מתארגנת קבוצת כדורגל והטורניר של מכבי מלכות המדבר מול הפועל סגאדה בעיצומו. הנערים מתגלים כתותחי-על חלל בכל הקשור לגולים ואת השער האחרון הם פשוט נותנים לנו להבקיע, כדי שנצא בהרגשה טובה. תכל'ס, איך אפשר להעביר שבת בלי כדורגל?

איך אפשר שבת בלי כדורגל? (באדיבות מלכת המדבר)

קצת לפני מוצאי השבת אנחנו מתכנסות לפעילות מרגיעה של אחד הצוותים. מתיישבות בנוחות על גבי המחצלות, עוצמות את העיניים ומתחילות מדיטציה רגועה. אני מתמלאה באנרגיה מטיבה של שבת, של עוצמה ונחת רבה.

המוזיקה פוסקת ואנחנו מתבקשות לפקוח את העיניים. ליד הרגליים שלי מחכה לי מעטפה מהבית. אני רואה אותה וכבר מתחילה לבכות מהתרגשות.

הניתוק המוחלט רחוק מהבית והמשפחה, החוויות המסעירות שעברתי עד כה וזמן האיכות בשבת שאיפשר לי לעכל את המחשבות והרגשות שלי במסע, חונקים את גרוני והדמעות יורדות מעצמן. פותחת את המכתב ועיני נופלות על השורה המודגשת - בשבילי את תמיד מלכה - ויודעת שהמכתב מאמא שלי.

כמו בחוק כלים שלובים, אני מחפשת לי איזון בין הפורקן שהנפש צריכה באותו רגע, פשוט לבכות ולשחרר את כל החוויות, לבין העוצמה והחוזק שנותן לי המכתב של אמא, שיודעת בדיוק מה לכתוב לי.

יום שביעי למסע

אנחנו פותחות שבוע חדש, בנסיעה בג'יפים צפונה לאורך נהר הצ'יקו. באחת הדרכים המתפתלות, בכביש הצר אנחנו עוצרות להפסקת פיפי-מלכה בצד הדרך. שיירת הג'יפים מקשטת את השוליים ואנחנו מנצלות את ההפסקה לחלץ עצמות. הרמקולים נדלקים, שירים בפול ווליום וחבורה של שלושים נשים רוקדות על הכביש לצלילי עומר אדם. המשאיות שחוצות את הכביש, מצפצפות לנו בשמחה ואנחנו מנפנפות לשלום ושרות גם להן בקולי קולות.

גם בעצירות לפיפי מוצאות זמן להשתולל, לרקוד ולהצטלם(באדיבות מלכת המדבר)

בקצה הכביש, אנחנו מגיעות אל נקודת היציאה לראפטינג. קסדות על הראשים, משוטים בידיים, חליפות הצלה וכמה הוראות בטיחות והופ., אנחנו שטות בסירות בנהר הקוצף.

שני הקפטנים של הסירה שלנו נראו לנו די חדשים בכל העניין הזה של הראפטינג, מאחר והם הקפידו להיתקל בכל סלע אפשרי בדרך, גדול כקטן, בלי אפליה. וברגע אחד של קרבה מרובה מידי אל הסירה של הצוות השני, אנחנו מבצעים התנגשות חזיתית ושש חליפות הצלה נראות להן שטות בנהר. הקפטנים, תוך מספר דקות זריזות, מצליחים לדוג בחזרה את כל הבנות הרטובות ומלאות האדרנלין אל הסירות ואנחנו ממשיכות לשוט בזרם החזק של הנהר, כשסילונים של מים מהצדדים, צעקות של חתירה וצחוקים של הנאה נשמעים מנהר הצ'יקו. לא עוברות מספר דקות ושוב הסירה מתהפכת וחליפות הצלה נופלות אל המים. הפעם, לא ממהרים למשות את הבנות שנפלו ובנות אחרות קופצות אל המים ומצטרפות אליהן לשיט במי הנהר הגועש. פשוט מהפכה של שמחה.

יוצאות מהראפטינג רטובות ומלאות חוויות, ומתחילות בטיפוס רגלי לכפר נאננג היושב על גדות הנהר. זהו כפר מסורתי של שבט הקלינגה, שבעבר הצטיין בציד ראשים ובקעקועים מרהיבים על כל הגוף. אנחנו לא מספיקות לעכל את המידע המאיים ומוצאות שברחבה המרכזית, ילדי הכפר כבר מחכים לנו עם מופע ריקודים מסורתיים. בסופו של הריקוד כל צוות מתלווה אל משפחה מהכפר אשר תארח אותנו הלילה בביתה.

הילדות שלנו מלוות אותנו בעליצות והתרגשות רבה ומכניסות אותנו אל בית דל וחשוך ללא דלתות וחלונות. תאורת השירותים מורכבת מנרות קריסמס בוהקים אשר נכנסים אל השקע רק במקרים מיוחדים (בעיקר כשמגיעים אורחים) ובמטבח מרתיחה בעלת הבית על האש הפתוחה מים למקלחת.

הבית צנוע וחמים, והכנסת האורחים של המשפחה מחממת את הלב. התבוננו בפרחי וחפצי הנוי המסורתיים שפוזרו בבית, והתרגשנו מהיכולת שלהם לייצר יופי ואסתטיקה, גם בדלות הרבה.

עם המשפחה המארחת בנאננג(באדיבות מלכת המדבר)

הלילה הזה גרם לי לחשוב על כמה מעט, אנחנו מסתפקים במועט. באמת שאין להם הרבה שם, בכפר המרוחק, ובכל זאת, הם נראים שלווים, מאושרים ושמחים בחלקם. ואנחנו - האם השפע שסביבנו באמת קונה לנו אושר?

יום שמיני למסע

הימים הארוכים של המסע נותנים את אותותיהם והעייפות מצטברת. אנחנו מתעוררות כל יום לפני שש בבוקר ומגיעות אל המיטה לפעמים אחרי חצות. גם הבוקר התעוררנו מוקדם וגילינו להפתעתנו, שהילדות שאירחו אותנו, כבר ערות. חבי ואני עקבנו אחריהן במורד הרחוב הראשי וגילינו את המקלחת של הכפר. חבורות חבורות של ילדים לפי גילאים, שיורדים ביחד להתקלח בנהר. חשבתי לעצמי מה הילדים שלי היו אומרים, אם היו צריכים לרדת לנהר בשש בבוקר, להתקלח במים קפואים כדי ללכת לבית הספר נקיים.

מקלחת של בוקר בנהר הצ'יקו(באדיבות מלכת המדבר)

רצף של פרידות מהצוות הטכני שליווה אותנו ומהג'יפים שהיו חלק בלתי נפרד מחוויית המסע, מוביל אותנו אל שדה התעופה לטיסת פנים בחזרה למנילה הסואנת.

ממשיכים בנהיגה דרומה לכיוון האיים של דרום האי לוזון ועוצרים לראות את השקיעה למרגלותיו של הר המוקף באגם. זהו אגם גופריתי שנוצר מהתפרצות הר הגעש טאאל, אשר הר הגעש בתוכו התפרץ שוב ויצר עוד אגם. במבט מלמעלה רואים מעין טבעות של אגם, הר געש ואגם נוסף.

האגם של הר הגעש טאאל(באדיבות מלכת המדבר)

ואני חושבת לעצמי שזה סמלי, שבחרתי במסע למדינה עם כל כך הרבה הרי געש. שהרי זה בדיוק מה שהרגשתי לפני המסע. שיש בתוכי לבה בוערת ומבעבעת אשר משתוקקת להתפרץ ולצאת החוצה. והמסע הזה מאפשר לי לחשוף כל כך הרבה מעצמי, להוציא החוצה את כל מה שהיה חבוי וליצור לעצמי נוף חדש ומסעיר.

יום תשיעי למסע

"מעבורת" זה שם מפוצץ לסירה עם תוספת סנדות לאיזון(באדיבות מלכת המדבר)

ההפלגה התחילה עם הרבה שמח, שירים ברמקול, ריקודים וצחוקים בכל קפיצה בין הגלים. לאט לאט התחלנו להרגיש את גובה הגלים ואת השיט סיימנו עם מספר פרצופים בתוך שקיות הקאה. לא היו מאושרות מאיתנו, כשרגלינו נגעו באדמה.

בירידה מהסירה בחוף הקוקו ביץ' (מפונפן כמו שזה נשמע) קיבלה את פנינו הלהקה המקומית בשירה והובילה אותנו אל מלון החוף היפהפה.

חבי ואני קיבלנו חדר על צלע הגבעה, מרוצף בקורות עץ. החדר פנה אל המפרץ היפהפה ובשילוב עם הצמחיה הטרופית, זה היה הנוף המושלם לסיים איתו את המסע. התיישבתי על כורסת העץ במרפסת, הרמתי רגליים על השולחן ובתחושת סיפוק, התרגשות ותחושת עוצמה פנימית, סיכמתי ביני לביני את המסע הזה.

על מרפסת החדר בקוקו ביץ'(באדיבות מלכת המדבר)

יום עשירי ואחרון של המסע

אני מנצלת את הזמן שהבנות מחכות לסירה שתיקח אותן לשנורקלינג ומספיקה חיבוק אחרון עם כולן. נפנוף אחרון לשלום ואני עולה אל הסירה הקטנה. המשיט של הסירה מוביל אותי לשבת ואני באמת מרגישה כמו מלכה. שטה במפרץ היפהפה בסירה לבדי. מתבוננת בעיניים בורקות, בנופים עוצרי הנשימה של ההרים הטרופיים, שכמו נולדים מתוך המים.

הרוח נושבת ולוקחת את הסירה שלי אל הנמל, זרזיפים של מי הגלים מרטיבים את הפנים שלי ונמהלים בדמעות. אני פשוט לא יכולה להפסיק לבכות. אני בוכה מאושר של זכרונות, מרגעים שחוויתי ולא אשכח בחיים ומעוצמת החברות לה זכיתי.

ומודה לעצמי, שלא ויתרתי ויצאתי למסע של חיי.