"להילחם על זה": תסריט לקוי, סוף צפוי
סרט האיגרוף של הבמאי בן יאנגר מבוסס על סיפור שיכול לשמש השראה, אבל הדמות הראשית כתובה באופן לא מעניין, מערכות היחסים אינן מגובשות וחלקים בתסריט לא מפותחים. בכל מקרה, אי אפשר לבוא בטענות אל השחקנים
בייצוג הקולנועי של ענפי ספורט - האיגרוף זוכה בנוק אאוט. לענף האינדיווידואליסטי באופיו יש יתרון מובהק מבחינת המיקוד הדרמטי על פני ענפים קבוצתיים. אך גם בקבוצה זו האיגרוף מתבלט בגלל אופיו הברור והישיר של הקונפליקט - הן באלימות בזירה והן מבחינת השלכותיה על מצבו הרגשי והפיזי של המתאגרף מחוצה לה. אין זה מפתיע לגלות כי דרמת היחסים בין המתאגרף ובת זוגו, המאמן שלו, משפחתו, יריביו בזירה, או החברה בכללותה היו במוקד של מאות סרטים.
סרטי האיגרוף זוכים ללא מעט השראה מסיפורי חיים אמיתיים של מתאגרפים, ובמקרים רבים הם עיבוד ישיר שלהם. הרשימה ארוכה: מוחמד עלי ("עלי"), רוקי מרציאנו ("מישהו שם למעלה אוהב אותי"), ג'ים בראדוק ("סינדרלה מן"), ג'ק לה מוטה ("השור הזועם"), מיקי וורד ("פייטר") - וכך הלאה.
פזיינזה, שזכה לקריירת אגרוף של 21 שנה ו-50 קרבות (בין תחילת שנות ה-80 לתחילת שנות ה-2000), הפך מאז שהיא הסתיימה למה שמכונה "motivational speaker" (נואם נאומי השראה). אין זה מפתיע מכיוון שהפרק מחייו של פזיינזה המוצג בסרט בהחלט יכול, באופן עקרוני, לשמש מקור השראה. חבל שהדמות לא כתובה באופן מעניין במיוחד, מערכות היחסים אינן מגובשות, והמהלך המוביל את הסרט לסופו צפוי.
העלילה מתחילה בסוף 1988, בלאס וגאס, יום לפני הקרב של פנזיינזה עם רוג'ר מיוות'ר (פיטר קווילין) על אליפות העולם במשקל מעורב-קל. פנזיינזה לא חסר ביטחון ביכולותיו, אך הוא רחוק מלהיות מתאגרף המתייחס לעיסוקו ברצינות יתרה. הוא מתעכב בהגעה לשקילה מכיוון שהוא עסוק בהזעה קדחתנית של משקל גופו. כשהוא מגיע באיחור מרשים הוא מתפשט ללא יותר מספידו עם הדפס נמר, ומגלה כי השיג את המשקל התקני על הקשקש. בלילה הוא מתהולל עם חברתו בקזינו ובמיטה ולמחרת מפסיד בקרב.
השליש הראשון של הסרט עוסק במשבר הראשון - האם הוא הגיע לסוף דרכו כמתאגרף, כפי שהמנג'ר שלו לו דובה (טד לווין) מכריז באופן מפורש אחרי הקרב? או שזהו רק שלב בקריירה. אביו הדומיננטי אנג'לו (קירן הינדס) מחבר אותו עם קווין קוני (אהרון אקהרט בקרחת וכרס), מי שהיה המאמן של מייק טייסון ופוטר על ידי המנג'ר דון קינג. קוני, בעל החיבה היתרה לטיפה המרה, מציע שפנזייינזה יעלה שתי קטגוריות במשקל הגוף שלו - החלטה לא פשוטה מבחינת המתאגרף, וכזו שאינה מתקבלת יפה על ידי האב.
כבר בחלק זה ניכר כי התסריט לקוי. יש הצגה של עימות, אך הוא לא מפותח. העלילה של הסרט מקפידה להישאר נאמנה לעובדות באופן מרשים, וייתכן מאוד שחרף הספקות בנוגע להחלטה לעלות במשקל לא היה כאן מספיק כדי לבנות דרמה מעניינת. כל החלק הזה מוסיף בעיקר את התפתחות מערכת היחסים בין המתאגרף והמאמן, עד השליש השני בו יופיע המשבר האמיתי.
הרקע המשפחתי מוצג, אבל גם כאן הסרט לא עושה איתו כמעט דבר. האב ישנו, ואופיו מוגדר, אך מבחינה דרמטית לא נבנית מערכת יחסים מעניינת עם הבן. שאר בני המשפחה בערפול מוחלט - קשה אפילו לזכור בכמה נפשות מדובר - ומדובר בדמות שגרה בבית המשפחתי. נדמה כי האם לואיז (קייטי סגל) שאינה מסוגלת להיות בחדר בו שאר המשפחה צופה בקרבות של הבן, לא מוציאה ולא משפט בודד מפיה לאורך כל הסרט. ההשוואה עם הנוכחות המורכבת והמשעשעת של המשפחה ב"פייטר" של דיוויד או. ראסל ממחישה את כל ההבדל.
לאחר המשבר הקטן מגיע הגדול. פנזיינזה מעורב בתאונת דרכים שבה הוא שובר חולייה בצוואר וסודק עוד שתיים. כשהוא מרחק פסע מנכות קשה, קשה להאמין שיחזור לענף ספורט שכל מהותו היא ספיגת מהלומות בראש. הוא מסרב לניתוח ולכן לראשו מחוברת "הילה", סד מתכתי המחובר בארבעה ברגים המוברגים ישירות לראשו.
החלטתו של פזיינזה לחזור ולהתאמן בעודו מחובר לרתמה זו גובלת במעשה טירוף. החלק השני של הסרט עוסק בהחלטה, ובאופן בו הוא משכנע את המאמן לסייע ולהסתיר את הדבר מבני המשפחה - והגילוי של האימונים. השליש האחרון בניסיון של פנזיינזה לחזור לזירה לאחר תקופת ההחלמה.
בעוד סרט כמו "מיליון דולר בייבי" עסק ביחסי המאמן-מתאגרפת כיחסי אב-בת, ובהשלמה הירואית של שני הצדדיים עם המוות, "להילחם על זה" מציג הירואיות הנעה לעבר החיובי. ברמת היכולת האינדיווידואלית של שני השחקנים המרכזיים - טלר ואקהרט - קשה לבוא אליהם בטענות. טלר, מי שנושא צלקות על פניו מתאונת רכב מלפני תשע שנים, ומי שכבר גילם ב"וויפלאש" (2014) צעיר בעל מוטיבציה גבוהה שגם תאונת דרכים לא תעצור בעדו, בהחלט חוזר לטריטוריה המוכרת היטב עבורו. לא במפתיע זה התפקיד המוצלח ביותר שלו מאז "וויפלאש". אקהרט בתפקיד מהסוג שנולד למועמדות לאוסקר המשנה, אבל חולשותיו של התסריט לא מאפשרות לו לבנות דמות מספיק מורכבת או מעניינת.
הבמאי בן יאנגר החל בהבטחה לא מבוטלת ב"חדר לחץ" (2000), מעין "גלנגרי גלן רוס" לעניים, אך המשיך בקומדיה הרומנטית "פשוט מאוהבת" (2005) שלא זכתה להצלחה ביקורתית או קופתית. 11 שנים מאוחר יותר הוא חוזר בסרט הנוכחי, אך קשה להאמין שבעקבותיו יחול מהפך בקריירה שלו.
