אומץ לב אזרחי במדים

יש אומץ לב פיזי ויש אומץ לב אזרחי. אומץ הלב הפיזי חיוני בשדה הקרב, אומץ הלב האזרחי חיוני בחיים הציבוריים. הוא נחוץ לשמירה על אמון הציבור במנהיגיו ולתפקוד תקין של הדמוקרטיה. טופולנסקי גילה אומץ לב אזרחי בעודו במדים. הוא לא ניסה להסתתר מאחורי סוללת עורכי דין ויחצנים ממולחים. הוא גם לא ניסה לטעון שבסך הכול מדובר בעבירה זניחה על כללי ביטחון מידע.

ראש אכ"א הפורש טופולנסקי(צילום: שאול גולן)

הוא לקח אחריות. הסיק, מהר, מסקנות אישיות, וביצע - כלומר פרש אחרי עשרות שנים של שירות צבאי מפואר. בטח שזה לא היה קל לו אבל הוא הבין, החליט, ועשה תוך שעות ספורות. כיאה לטייס קרב ואדם הגון וכיאה למי שהיה מופקד בצה"ל על תחום חשוב מאין כמוהו - יחסי חברה-צבא.

במעשהו השיג טופולנסקי כמה יעדים ערכיים. ראשית - הוא הבהיר שעבירה על ביטחון מידע היא עבירה חמורה. לכן גם אם לא היו במחשב הנייד שנגנב מביתו חומרים בסיווג סודיות גבוה - עצם העובדה שאפשר היה לגנוב אותו בקלות כזו מעידה על רשלנות שאי-אפשר לעבור עליה לסדר היום.

יש כבר מי שמנסים לטעון היום שצה"ל מחמיר מדי בענייני ביטחון מידע. אבל הם שוכחים שמחשב נייד של קצין בכיר כמעט תמיד מכיל מידע שעלול לעלות ישירות בחיי לוחמים של צה"ל אם יגיע לידיים הלא נכונות. למפקדים מותר בנסיבות מסוימות לקחת מחשב נייד הביתה, אבל כשלא משתמשים בו הוא חייב להישמר בכספת. לטופולנסקי הייתה כספת, ואף שהוא גר בבית צמוד קרקע ובאזור מועד לגניבות - הוא לא הכניס את המחשב לכספת.

ביתו של טופולנסקי(צילום: בראל אפריים)

שנית - הוא שמר במעשהו על מוניטין היושרה והאמינות של הפיקוד הבכיר של צה"ל. צה"ל, כצבא-עם שמגייס מכוח החוק את הבנים והבנות של כולנו, זקוק למוניטין הזה ככלי עבודה וכמרכיב חשוב במוטיבציה. אמון החיילים במפקדים הוא חיוני לתפקודם בשדה הקרב כמו בשגרה.

שלישית - טופולנסקי חסך מצה"ל ומהרמטכ"ל את הבושה והנזק שהיו נובעים מעיסוק ציבורי תקשורתי ארוך בעבירה ובקצין הבכיר מאוד שעשה אותה - עיסוק שללא ספק היה עתיד להיות רצוף אי-דיוקים וסילופי עובדות המאפיינים את העידן הנוכחי, עידן ה"פוסט אמת".

בניגוד לתא"ל בוכריס שסרח, לא הודה וגם לא התפטר אף שחומרת העבירה הייתה גדולה בהרבה, טופולנסקי העדיף את טובת צה"ל ואת טובת הציבור ופרש. בכך הוא גם סיפק הוכחה טרייה לסטנדרטים הגבוהים, המקצועיים וההתנהגותיים, שמנחיל חיל האוויר לאנשיו. סטנדרטים שהם במובהק גבוהים מהסטנדרטים הנהוגים בחברה הישראלית וראויים לאימוץ ולחיקוי. לבסוף - אי-אפשר גם להתעלם מהאופן האלגנטי שבו הפך טופולנסקי את הלימון המשמעתי המר ללימונדה ציבורית, וגם על כך הוא ראוי להערכה.