ההרגל ועונשו

מדינת ישראל היא מדינה צעירה, בת 68 שנים, והצליחה להיות דינמית וחדשנית כמצופה ממדינה צעירה. למרות זאת, ישראל היא במובנים רבים, רבים מדי, מדינה זקנה שהחברה שלה אימצה לעצמה "הרגלים מגונים", מחוללי נזק, וממשיכה בהם מכוח האינרציה בלי לעצור לרגע ולחשוב לטווחים ארוכים, כי בטווח הארוך כולנו מתים, וזו תהיה כבר קדנציה של מישהו אחר.

תחבורה

ניקח, לדוגמה, תחום שהוא יומיומי באופיו - תחבורה. בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כאשר הציבור הישראלי החל לרכוש מכוניות, המדינה לא נתנה את דעתה על פיתוח ועידוד התחבורה הציבורית - אוטובוסים ורכבות, כאשר מהרבה בחינות היה הרבה יותר קל לעשות זאת אז מאשר היום.

התוצאה: הנהג הישראלי התרגל להגיע לעבודתו עם רכבו הפרטי, וכיום קשה לו לחשוב שאולי כדאי לו לנסוע באוטובוס, או ברכבת, אם זה אפשרי בכלל, או לעשות שיתוף עם נוסעים אחרים.

להרגל הזה יש כיום השלכות קשות של המתנה בפקקים בלתי נגמרים, אובדן שעות עבודה בממדי ענק גם בחיפוש נואש אחרי מקומות חנייה, ונזקים חמורים למשק תוך פגיעה בפריון העבודה. לא יעזרו בניית עוד אלפי ק"מ של כבישים. מספר המכוניות הנע על כבישי הארץ ימשיך לעלות בקצב מהיר יותר מסלילת הכבישים, והמדינה תיהפך לרצף בטון אחד וגם לפקק אחד גדול, ולא רק בת"א ובמרכז.

דיור

ועכשיו, ניקח לדוגמה, תחום שאיננו יומיומי באופיו, אלא תחום שבו נדרשת קבלת החלטה חד-פעמית, או כמה החלטות במהלך חיינו: הדיור.

מדינת ישראל הזניחה לחלוטין את נושא השכירות. התחום הזה פרוץ לחלוטין מבחינת יחסי שוכר ומשכיר ועקב האכילס שלו הוא שאין כמעט אפשרות בישראל להשיג שכירות ארוכת טווח. להיפך, שוכר מצוי כמעט תמיד בידיו של המשכיר, שברצותו מאריך את חוזה השכירות, וברצותו - מעמיד בפני השוכר אולטימטום בסגנון - שכר הדירה יעלה בשנה הבאה ב-10%, ואם זה לא נראה לך, אז תמצא לעצמך דירה אחרת.

וכאשר זה המצב, ברור לגמרי, מדוע הציבור בישראל התקבע על כך שהוא חייב לקנות דירה, להיות בעלים של דירה, ולא לשכור דירה, למרות שמן הבחינה הכלכלית הטהורה בהרבה מאוד מקרים נכון לעשות את ההיפך – לשכור דירה.

לשנות הרגלים ותפישות זהו מהלך קשה מאוד. שר האוצר, משה כחלון, החל בכמה מהלכים בכיוון הזה של יצירת פלטפורמה לשכירות ארוכת טווח, אבל אלה צעדים מינוריים, שרק אם ייעשו באופן מאסיבי מאוד, יצליחו לייצר תשתית ענפה ולשנות את אורח המחשבה של הציבור בישראל, ובכל מקרה מדובר, כמובן, בתהליך שיימשך שנים רבות מאוד.

כך גם לגבי שוק ההון וסוגיית הידע הפיננסי, או יותר נכון, חוסר הידע הפיננסי של הציבור. מבנה שוק ההון בישראל היה במשך עשרות שנים כזה, שהוא היה נתון לשליטת המערכת הבנקאית - מערכת שהיה לה נוח מאוד וכדאי לה מאוד להשאיר את הציבור בבורותו, וגם לציבור היה נוח שמישהו אחר מקבל עבורו את ההחלטות. רק רפורמת בכר, לפני יותר מעשור, החלה לחולל שינוי בתודעה הפיננסית של הציבור. התקשורת לקחה על עצמה סוג של תפקיד בעניין הזה, אבל בכל השנים האלה, גם לפני רפורמת בכר וגם אחריה, המדינה הסירה מעצמה כל אחריות בעניין. וכך, מכוחו של הרגל, לציבור היום קשה מאוד לאמץ לעצמו ולקחת על עצמו את האחריות על גורלו הפיננסי, ובוודאי הפנסיוני.

אנחנו מתרגלים

ובהקשר שונה: הציבור מתרגל, ויש מי שדואג להרגיל אותו לזה, שרמת מערכת החינוך בישראל היא ירודה, כפי שעולה מכל מדד השוואתי. וזאת, למרות תקציב העתק של משרד החינוך. הציבור מתרגל גם לזה, שכדי לקיים את המערכת הזו במתכונתה הנוכחית צריך משק בית עם כמה ילדים להוציא עשרות אלפי שקלים בשנה.

ואחד ההרגלים היותר מסוכנים של הציבור הוא ההשלמה עם השחיתות שפשתה במקומותינו, כאילו מדובר בתופעת טבע שאין לנו שליטה עליה. הציבור מוכן להצביע עבור ראשי ערים שלקחו כספי שוחד לכיסם, שעשו מעשים של הטרדות מיניות בוטות, כי אם ראש העיר עשה רבות בעירו, למשל, בתחום החינוך, אז "מגיע" גם לו "משהו".

אז, הגיע הזמן שנפסיק להתרגל ולא נקבל כמובן מאליו את כל מה שלגמרי לא מובן מאליו, רק כי מישהו שם למעלה החליט שכדאי לו שכך יהיה, או שהוא, בלי כוונת מכוון, פשוט התרשל בתפקידו. מה שלא נעשה כיום, יהיה קשה לעשות שבעתיים בעתיד.

צבי סטפק - מבעלי מיטב דש