גולדה הייתה מתביישת ב"קוד הלבוש" החדש

בשנים האחרונות התרגלנו לראות בכל שבוע קמפיין אחר העומד במרכז סדר היום התקשורתי בישראל. הפעם הקמפיין הגיע מכנסת ישראל ולקדמת הבמה צעדו אלו שבדרך כלל נמצאים מאחורי הקלעים - היועצים הפרלמנטריים וליתר דיוק, היועצות.

חשוב לציין שעל היועצים הפרלמנטריים חלים אותם כללי לבוש כמו שאר הפוליטיקאים, הדיפלומטים וכמובן אנשי משמר הכנסת, שכן כולם עובדים תחת אותה קורת גג. אך בשונה מהיום, בשנות השבעים, ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ז"ל נהגה לפקוד את משכן הכנסת בשמלות באורכים שונים (כולל שמלות מעל הברך) דבר שלא עורר סערה והתנגדות. כיום, העם הבריטי שנחשב שמרני חי בשלום תחת הנהגתה של ראש הממשלה תרזה מיי, הנחשבת לאייקון אופנה עם שמלותיה המעוצבות שלרוב ממוקמות מעל הברך ונעליה המפורסמות בהדפס נמר איתם הלכה לראשונה לפגישת ההכרות הרשמית עם מלכת אנגליה (רחמנה לצלן).

מחאת החצאיות, השבוע בכנסת

היתרון היחסי של היועצות הפרלמנטריות (בשונה מאחרים) הוא יכולתן לגייס את התקשורת שכן הן נמצאות בקשר קבוע עם כתבים. ביממה אחת בלבד, הפכה המחאה לוויראלית ותקשורתית ועם תמיכה רבה מצד העיתונאים. בכדי להפוך את המאבק שלהן למתוקשר, השתמשו היועצות בשלושת הכלים המוכרים ביותר בספר המאבקים: הפרכת החלטת הריבון על ידי שימוש בטיעון ההיגיון, חיבוק התקשורת והדלפת "מידע" על הנושא ושימוש בפרובוקציה בכדי לעורר הזדהות.

את הפרכת החלטת הריבון ביצעו בתחילת השבוע באמצעות פוסט בפייסבוק על אודות היועצות הראשונות שלא הורשו להיכנס למשכן הכנסת, על לא עוול בכפן. אל התקשורת העבירו מידע על כך שצפויות להיות מעוכבות נוספות. זאת בתוספת לאמירות ומעשים מחזקים של ח"כים רבים, כדוגמת התפשטותו של מנואל טרכטנברג. הפרובוקציה הגיעה לשיאה בפעולת המחאה הרשמית שערכו היועצות הפרלמנטריות בכניסה למשכן הכנסת כשכולן לבושות בשמלות 'לא צנועות'. כך הצליחו היועצות לגייס את כלי התקשורת למען מאבקן ואף במהרה לגרום ליו"ר הכנסת להקים צוות הידברות בכדי למנוע סכסוך עתידי.

'מחאת החצאיות' של היועצות הפרלמנטריות, היא דוגמה קטנה במסגרת המאבק הרחב יותר על הגדרת גבולות הדמוקרטיה הישראלית ולא מדובר במקרה הראשון ששם על נושאים אלו זרקור. מקרים אלו שזוכים לחשיפה תקשורתית רחבה מאפשרים לנו למחות נגד פעולות המנסות לייצר נורמות חברתיות המגדירות לנו מה 'אסור' ומה 'מותר' בחברה.

רק לפני מספר חודשים המוחים היו תלמידי תיכון בית-ברל. כאות מחאה על תקנות הלבוש המחמירות בבית הספר שכללו גם השעיות, הגיעו הבנות עם כיסוי ראש וחצאיות והבנים עם כיפה וציציות. בצבא למשל, אנחנו עדים ליותר ויותר מקרים של הדרה על בסיס אי צניעות - בין אם מדובר בהנחיה לחיילות על אי כניסה לשק"ם או לנשקיה כאשר נמצאים שם חיילים חרדים או איסור שירת נשים בטקסים והופעות רק מהפחד שהשירה תפגע בכבודו ואמונתו של אפילו אדם אחד. חשוב להגיד כי אין פה מדובר רק על סוגיה מגדרית, הצבא ממשיך להתמודד עם סוגיות של גידול זקן וזה לא נגמר רק בזאת. לא פעם, אנו שומעים ביקורות בישראל על כך ש'חליפה ועניבה' זה לא חלק מהתרבות בארץ ועולה השאלה מדוע.

למקרה שלמישהו היה ספק, השינויים שאנו עדים להם בשנים האחרונות בקרב שכנותינו מוכיחות זאת באופן מוחלט, מדינת ישראל היא ה-דמוקרטיה של המזרח התיכון. אם במוסדות ציבוריים, עקרונות הדמוקרטיה נפגמים, הרי 'שמחאת החצאיות' מבורכת ואף חיונית. מחויבותנו היא לשמר את מעמדנו במזרח התיכון ובעולם המערבי כמדינה דמוקרטית וליברלית שמכבדת כל אדם על דעותיו, מעשיו ובחירותיו (בגבול החוק) ומאפשרת לו לבחור את אורח החיים שמתאים לו.

נטע חזן ועומרי ארנטל, יועצי תקשורת בבן חורין אלכסנדרוביץ