רייצ'ל ווייז: "רוצה להאמין שהייתי מחויבת לנושא השואה גם אם לא הייתי יהודייה"
בסרט "הכחשה" רייצ'ל ווייז מגלמת את חוקרת השואה דבורה ליפשטד. בראיון משותף מספרות השתיים על הקשר שנרקם ביניהן במהלך הצילומים, על כומר אחד שלשתיהן יש סיבה טובה להעריץ וגם על השימוש במונח "רצח עם" בהקשר הפוליטי-ישראלי: "להשוות את הטקטיקות של צה"ל לאלו של הנאצים - זה אבסורד"
ביום הראשון לצילומי הדרמה הבריטית "הכחשה", התייצבה השחקנית רייצ'ל ווייז על הסט שעוצב כמשרדה של חוקרת השואה פרופ' דבורה ליפשטד אותה לוהקה לגלם. בעודה מתכוננת לסצנה, גילתה על השולחן ספר שכתב הכומר ג'יימס פארקס - תיאולוג בריטי נודע. את הספר שלחה ליפשטד להפקה במיוחד, שכן מבחינתה מדובר באחד מהחוקרים הבולטים של שורשי האנטישמיות הנוצרית, והיא מלמדת את כתביו בקורסים שלה. אבל עבור ווייז הוא דמות בעל חשיבות אישית אדירה - הוא הציל את חיי אמה לפני 77 שנה, רגע לפני תחילת מלחמת העולם השנייה.
"הוריי היו פליטים ממרכז אירופה. אמי נמלטה מווינה ב-1939 שבועים לפני פרוץ המלחמה, והיא הוזמנה לאנגליה על ידי הכומר ג'יימס פארקס, שהיה ידיד של אביה. הוא הציל את חיי אמי. היא תמיד דיברה עליו", נזכרת ווייז בראיון ל-ynet שהתקיים לרגל הקרנת הבכורה בפסטיבל טורונטו של הסרט "הכחשה", שיעלה לאקרנים בישראל בשבוע הבא, ויפתח במוצאי שבת את פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים.
"כשפגשתי את דבורה וסיפרתי לה את הסיפור, היא גילתה לי שהיא מלמדת אותו בכיתה שלה. וכך ביום הראשון של הצילומים, אחד מהספרים ששולבו בתפאורה והונח על השולחן היה של פארקס. זה היה מאוד מרגש עבורי. הייתי בת 12 כשהוא הלך לעולמו, פגשתי אותו פעם אחת, אבל עבורי הוא היה דמות מיתולוגית. האיש שהציל את חיי אמי. אבל מעולם לא הבנתי עד כמה הוא חשוב".
הרגע המרגש ההוא, שמעלה דמעות בעיני ווייז במהלך הראיון המשותף עם דבורה, הוא עוד אחד משלל רגעים אינטימיים ששתי הנשים חלקו, בדרך להבאת דמותה של ליפשטד אל המסך הגדול. ב"הכחשה" ווייז מגלמת אותה כשהיא נאבקת בבית המשפט בלונדון מול מכחיש השואה הבריטי דיוויד אירווינג. הסרט מבוסס על התסריט ששזר דיוויד הייר מהפרוטוקולים של בית המשפט הלונדוני אשר דן בתביעת הדיבה של אירווינג נגד ליפשטד היהודיה, בטענה שהשמיצה אותו בספרה. הדרמה שביים מיק ג'ונסון מגוללת באופן דרמטי את הדיונים בבית המשפט, ואת המהלכים שמאחוריהם.
כהכנה לצילומים, ווייז וליפשטד בילו זמן רב יחד, הכירו לעומק, והפכו חברות. הן נשארו כאלה גם אחרי שהשחקנית כינתה את הפרופסור "קוץ בתחת" באחת ההזדמנויות. "התכוונתי לכך בדרך הכי אוהבת שיש", מסבירה ווייז, אשתו של דניאל קרייג, וכוכבת זוהרת בפני עצמה, "אנחנו די קרובות, אז זה נחמד לעשות ראיונות איתה. זה גן עדן בשבילי להסתובב עם דבורה, לבלות יחדיו באירועים חברתיים, ולעשות כיף. נפגשנו בעבר לפני שהתחלנו לצלם, דבורה הגיעה לניו יורק ובילינו קצת זמן במטבח שלי, והיא סיפרה לי את סיפור חייה, ילדותה והוריה. התחלתי לספוג אותה".
מהצד שלה, ליפשטד בת ה-69 סיפרה כי תהליך גיבוש דמותה בצילומים היה מוזר: "כל העניין מרגיש לי כמו חוויה חוץ גופית - כשצפיתי מהצד ברייצ'ל יוצרת את התפקיד, והופכת להיות אני. כל חבריי אומרים שהיא אימצה את המבטא שלי, וגם את זה גם אני יכולה לשמוע. והם אומרים שהיא גם אימצה את הגישה שלי - להיות קוץ בתחת, כפי שהיא עצמה כינתה אותי, וזה היה מעודד".
כדי לסגור את סוגיית הקוץ בתחת, ווייז מבהירה כי אלו הם בעצם דברי שבח על אישה עיקשת ולוחמנית, שנאבקה באדם נבזי בעל שאיפת פרסום שלא יודעת שובע. "היא מישהי שמוכנה להתעקש על מה שהיא מאמינה בו ולא משנה מה חושבים עליה. זו תכונה נהדרת", מסבירה ווייז, "היא עמדה על עקרון שהיא חשבה שהוא מוצדק, ואני מסכימה שהוא מוצדק. לקבל את זה שלא מחבבים אותך זו תכונה שאני מעריכה, וזו אחת הסיבות שרציתי לעשות את הסרט הזה. זה סוג של אישיות שצריך להראות יותר כמוהו על המסך. וזה השתלב בסיפור עצמו שלדעתי יש לו חשיבות רבה".
עלילת "הכחשה" היא שחזור של משפטה של ליפשטד ובית ההוצאה לאור פינגווין בגין ספרה "Denying the Holocaust", בו האשימה את דיוויד אירווינג בהכחשת שואה בזדון. אירווינג (בגילומו של טימותי ספאל) מיהר לתבוע את דיבתו בבית משפט בלונדון, לשם גרר ב-1996 את המרצה היהודיה, שסירבה להגיע איתו לפשרה. הסרט מגולל את מהלך המשפט שהציף מחדש עדויות והוכחות בנוגע למחנות ההשמדה, אבל גם את היחסים השבריריים בין ליפשטד חמת המזג והגאוותנית לצוות המשפטנים המקומי שייצג אותה - ריצ'רד רמפטון (טום ווילקינסון) ואנתוני ג'וליוס (אנדרו סקוט).
הפרקליטים הבריטים הקרים חותרים לניצחון משפטי בדרכם המחושבת, תוך הותרת עדויות הניצולים מחוץ לדיון. הם נחושים להביס את אירווינג - היסטוריון בעיני עצמו, שלימד את עצמו את קורות מלחמת העולם, וקצת עיוות אותן על פי התפיסה האנטישמית שלו. ב-2000 הסתיים המשפט ובסופו אירווינג הפסיד ובגדול, והפך לבדיחה בתקשורת העולמית. לא שזה גרם לו לשנות את דרכיו. וכך ב-2005 נעצר באוסטריה בגין הכחשת השואה ונשפט לעונש שלוש שנות מאסר (מתוכן ריצה שנה אחת בלבד). לאחרונה יצא לסיבוב הרצאות מחודש לקראת יציאת הסרט "הכחשה".
"לא הכרתי אותו. חייתי בלונדון באותה התקופה, ושמעתי על הפרשה, אבל לא הכרתי את הפרטים", מספרת ווייז, שמודה כי הצילומים הביאה אותה לראשונה לאושוויץ, שם צולמה סצנה חזקה המשחזרת את ביקורם של ליפשטד ועורך דינה רמפטון באתר. "לא ביקרתי שם לפני כן", היא נזכרת, "זה היה מיוחד כי כל מה שקורה בסרט התרחש באמת. דבורה הגיעה לשם עם רמפטון שהתחיל לפקפק בעובדות לגבי השואה, ודבורה איבדה את זה. היא חשבה שזה לא המקום לפקפק בשואה, שזה מקום קדוש, והיא זעמה עליו. אז למעשה שיחזרנו באושוויץ משהו שאכן קרה באושוויץ. זה היה מאוד מוזר".
הסצנה המדוברת בהשתתפות ווייז ו-ווילקינסון הייתה מתוחה, והשחקנית מספרת כי ביקשה מליפשטד לא להיות על הסט. "זה הגיע לנקודה שבה הפריע לי לראות אותה, כי אני באמת הייתי היא שם". ווייז מצאה עצמה משועשעת מהצילומים בלונדון עיר הולדתה, אליה חזרה מביתה הנוכחי בניו יורק, כדי לגלם דמות נשית אמריקנית שמתקשה להתאקלם במערכת החוק הבריטית הסבוכה. "זה היה סוג של שעשוע משחקי נעים, לגלם מישהי מקווינס שבניו יורק, שנדרשת להתמודד עם הערכים והעקרונות המוזרים של אנשים בריטים מתנשאים שהתחנכו באוקספורד".
כיהודייה, נושא הסרט גרם לך לתחושת שליחות ומחויבות מיוחדת?
"אני מקווה שהייתי חשה את אותה תשוקה ותחושת אחריות גם אם לא הייתי יהודייה, כי זה אומר שכשחקנית הייתי צריכה להתמזג עם הדמות שאני מגלמת. אבל ברור שזה מוסיף מחויבות. מעולם לא גילמתי יהודייה לפני, רק גילמתי גויות בעבר. זה היה כיף. הסיפור כמובן לא היה כיפי, אבל המשחק היה כיפי, ולדבורה יש הומור. היא אדם מצחיק. למרות שהיא מלמדת נושא מאוד לא משעשע, יש לה הומור ואהבת חיים. וזה נפלא שהיא כזו".
ליפשטד אישה חריפה וחדת לשון, ובעלת חוש הומור, אבל כשהיא מדברת על ההקשר העכשווי של "הכחשה", והשיח הבעייתי הנוכחי על המציאות הפוליטית, היא מרצינה, ואף מתרגזת. "אף אחד מאיתנו לא חשב שיהיה לסרט הזה חשיבות עכשווית כמו שיש לו עכשיו - בין אם אנחנו מדברים על הבחירות לנשיאות בארצות הברית, או אסון התאומים שיש מי שמפרסם קונספירציות שהרשויות טמנו פצצות ביחד עם המוסד, או סיפורים מפוקפקים אחרים בנוגע לטבח בתיכון סנדי הוק", אומרת ליפשטד.
"אני אוהבת את האינטרנט, אבל הוא כמו סכין שיכול לשמש להצלת חיים בידי מנתח ולסיומם בידי רוצח. אנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים, וסוגיית האחריות הפכה נזילה. כלומר, אתה יכול להגיד מה שאתה אומר, אבל עליך לשאת בתוצאות. אפשר להתווכח על הרבה דברים. אפשר להתווכח על למה פרצה מלחמת האזרחים בארצות הברית, או האם היא הסיבה לסיום העבדות, אבל אתה לא יכול לפקפק בכך שהייתה מלחמה. מי שמנסה להכחיש את אסון התאומים או סנדי הוק, זו לא דעה, זה שקר. וצריך להיזהר מזה".
הדברים הופכים לרגישים ונפיצים אף יותר כשמדובר בזיכרון השואה, שהפכה לטענתה לכלי רטורי בשיח הפוליטי סביב ישראל - אלו הרוצים ברעתה, וגם אלו התומכים בה כמדינת היהודים. "משני צדי הספקטרום, אנשים משתמשים בשואה. יש כאלה שמדמים את דרכי הפעולה של צה"ל לאלו של הנאצים. אתה יכול לא להסכים עם הטקטיקות של צה"ל אבל להשוות אותן לאלו של הנאצים זה אבסורד. אפילו שמאלנים קיצוניים בבריטניה הודו בפניי שאי אפשר להתייחס למדיניות של ישראל כרצח עם. להשתמש במונח רצח עם בהקשר זה, הוא לשלול את המשמעות שלו", היא מסבירה.
"מצד שני אני מתנגדת לכך שישראלים או יהודים משתמשים בשואה כדי להפחיד אנשים. השואה לא מהווה אמצעי להעצמת הזהות היהודית. אתה לא תהיה יותר יהודי בגלל שמישהו הרג את בני עמך. זה אבסורד. ואם זה מה שיגרום לך להזדהות יותר, אז זו דרך רעה להזדהות איתה. זה כמו הקולגות האפרו-אמריקנים שלי, שלא רוצים שסטודנטים יזדהו עם הזהות האפרו-אמריקנית שלהם רק בגלל אפליה וגזענות מבנית. אי אפשר להגיד שהיא לא קיימת, אבל אסור שזו תהיה הסיבה. ואותו הדבר נוגע גם לשואה".
