קם לתחייה: ישו של האמנים הישראלים

בעוד שבמחוזותינו שולפים את החנוכיה ממחבואה ומחממים את מיתרי הגרון לקראת "מי ימלל", במקומות רבים בעולם אורות כריסמס שוטפים כל חלקה חשוכה, איילים יוצאים במחול וגברים מחופשים לסנטה-קלאוס מזמינים ילדים להתיישב על ברכיים. ישוע, המוכר לנו כישו, ושהעולם הנוצרי חוגג לו יום הולדת כל כך הרבה שנים, נתפס בעיני יהודים רבים לשיקוץ.

ועדיין, אולי דווקא בשל היותו דמות בעייתית עבור יהודים, שימש ישו השראה ליצירתם של אמנים רבים. באופן מפתיע, ואולי לא - גם בקרב אמנים ישראלים. החל ממנשה קדישמן שדימוי הכבשה שלו דומה באופן מפליא לכמה מדימויי פניו של בן האלוהים, ועד צילום של אישה פלסטינית בנוסח מריה הקדושה. תערוכה חדשה שאוצר אמיתי מנדלסון במוזיאון ישראל בשם "זה האיש: ישו באמנות ישראלית" מציגה את דמותו של ישו כפי שבאה לידי ביטוי ביצירות יהודיות וישראליות ב-150 השנים האחרונות.

עדי נס, בלי כותרת

במה שנראה כמו ארוחת שגרתית של חיילים, עדי נס צילם תמונה אותה ביים עד אחרון הפרטים. מקור ההשראה של המעמד הוא ציור "הסעודה האחרונה" מאת ליאונרדו דה-וינצ'י. נס מחבר בין אותה סצנה ידועה מן הבשורה הנוצרית לבין המציאות הישראלית, ומבין השורות עולה אמירה פוליטית על מושגי השליחות והקורבן. חורי הכדורים שבקיר, עשן הסיגריה והתפוח הנגוס כסמלי החלוף, מזכירים שמעל בני החבורה הזאת מרחפת האפשרות שזאת תהיה סעודתם האחרונה.

מרק שאגאל, הצלוב

ב"הצלוב" מ-1944 הגיב שאגאל על האירוע הקשה ביותר מבחינתו: הרס עיר הולדתו ויטבּסק בידי הנאצים. ברחוב העיר נראים יהודים צלובים, ובחזיתו מתוארות גופות בשלג. על גג אחד הבתים יושבת דמות וספר תורה בידיה שמזכירה את אחת הדמויות הידועות של שאגאל - הכנר על הגג. שאגאל מבכה את הרס עירו ואת מות היהודים בה על ידי שימוש בדמותו של ישו, הצלוב היהודי הידוע.

מוטי מזרחי, מן המיצג "ויה דולורוזה"

במיצג "ויה דולורוזה" (1973), האמן מוטי מזרחי, נכה מילדות, צעד על קביו בתחנות דרך הייסורים של ישו אל הצלב בעיר העתיקה של ירושלים, כשהוא נושא על גבו שלט גדול ועליו תצלום דיוקנו. בכך הוא דימה את עצמו לישו, ואת דיוקנו - לצלב שנשא ישו בדרכו אל הצליבה.

מנשה קדישמן, בלי כותרת

הדימוי המזוהה ביותר עם קדישמן הוא פני הכבש, בהם הוא שילב שתי מסורות נוצריות: מצד אחד, בתאולוגיה ובאמנות הנוצרית הכבש מסמל את ישו, הקרבן שלקח על עצמו את חטאי האנושות, ועל כן מכונה גם "שׂה האלוהים". מצד שני, איקונות של פניו של ישו (דוגמת זו שבתמונה מימין) הן רבות ונפוצות מאוד בתולדות האמנות הנוצרית. כך יצר קדישמן "איקונה ישראלית" שמשלבת בין דמותו של ישו ואת בסמלו המרכזי - השׂה.

משה קסטל, בלי כותרת (הצלוב)

משה קסטל, מן האמנים המזוהים ביותר עם העולם היהודי ועם ישראל, טומן בחובו סיפור אישי קשה. קסטל יצר אותו כשהתבודד שנה תמימה במנזר על חוף הכינרת, לאחר פטירת אשתו הראשונה מסיבוכי לידה ומות תינוקם המשותף שלוש שנים לאחר מכן. הציור התגלה ב-1992 בבית האמן, שמור בארון נעול, וכעת נחשף בפעם הראשונה.

שמואל הירשנברג, היהודי הנצחי (או הנודד)

ציור זה, אותו צייר שמואל הירשנברג בלודז' בסוף המאה ה-19, מבטא לא רק את מצבם העגום של היהודים בצל הצלב, אלא גם את השאיפה לשינוי מצב זה על ידי הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

בועז טל, דיוקן עצמי עם משפחה, פייטה עם נוטרדאם

בועז טל עסק כל חייו המקצועיים בצילום על-פי ציורי-מופת מיתולוגיים, מקראיים ונוצריים. בעבודה זאת מצולם האמן כישו, מוחזק בזרועות אשתו המביטה בו בחמלה בתנוחת 'פְּייֶטה' - משל הייתה מריה המערסלת את ישו בידיה, בדומה לתיאורי מריה המחזיקה את ישו אחרי שהורד מן הצלב. שני ילדיהם עומדים מעליהם ומתבוננים בהם, ובתם הקטנה מצלמת.

מיכה קירשנר, עיישה אל-קורד, מחנה פליטים חאן-יונס

מיכה קירשנר יצר את התצלום הזה ב-1988, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. עיישה אל-קורד, אם פלסטינית שהייתה כלואה בכלא הישראלי, נראית בו עם בתה הישנה בחיקה, עטופה באריג דמוי טלית. תנוחתה מזכירה את תיאורי המדונה עם ישו התינוק, כמו גם את תיאורי מריה המחזיקה בגופת ישו שהורד מן הצלב.

יגאל תומרקין, מיתה משונה (המונוגרמה של האמן)

"מיתה משונה" היא מיצירות המחאה הנחרצות של תומרקין, שעושות שימוש בסמל הצלב. הרקע לעבודה היה מלחמת לבנון הראשונה שעוררה תסיסה ומחאה ציבורית גדולה. הצליבה הזאת היא צליבתו של חייל - כל חייל שמת במלחמה והפך קורבן של החברה, כמו ישו - הקורבן האולטימטיבי.

משה גרשוני, שם

צלב זה עשוי מקופסת נעליים פרוסה, עליה מצויר מגן-דוד על רקע צהוב, כדוגמת הטלאי הצהוב שהיהודים חויבו לשאת על בגדם בזמן השואה. בחלק העליון כתוב "שֵם" או "שָם" - מילה שהשתרשה בתרבות הישראלית לציון השואה ומחנות המוות, והיא מסמנת את אירופה, את העולם הישן ואת הגלות. בחלק התחתון כתובות המילים לְשַכֵּן שְמוֹ שָם" (דברים, יד: כג), המציינות את המקום שבתוכו ישכון אלוהים ("השֵם") - בית-המקדש. כמו היצירה הזו, גם יצירות דומות של גרשוני כונו "איקונות (דימויי קדושים) יהודיות", שכן תבניתן היא תבנית הצלב אך הן נושאות עליהן את סמל הקורבן היהודי.

משה הופמן, מן הסדרה "6,000,001"

משה הופמן היה ילד בזמן המלחמה כשאיבד את אביו. חיתוך עץ זה מוקדש לשואה, ונראית בו דמותו של ישו מורד מן הצלב ומצורף לשורה של יהודים העושים את דרכם למחנה המוות.

אלכסנדר בוגן, אפוקליפסה

דימוי נוסף של ישו על פי אמן ישראלי אפשר למצוא במוזיאון יד ושם כחלק מהטריפטיך "אפוקליפסה" של הצייר אלכסנדר בוגן. בשנות ה-90 - שנים לאחר מכן מלחמת העולם השניה - הזכיר לנו את אחדות הגורל של היהודים ושל הצלוב. את דמות ישו המעונה שילב האמן עם מוטיב הילדה והבובה מגטו וילנה המזוהה עם יצירתו. כתובות "יהודי אנוכי" ו"מקרה אחד להם" מסמנים על סוף העולם ליהודים ונוצרים כאחד.