שינמוך לחיים עצמם: 24 שעות בלי אפליקציות

מפני שאף פעם לא תפשתי את עצמי כטכנו-גיקית באופן מיוחד, הנחתי שמשימת ההתנזרות שלקחתי על עצמי לצורך כתבה – תעבור בשקט יחסי: אין לי סמארטפון ממותג ואני לא משתתפת פעילה במירוץ אחרי האפליקציה החמה הבאה, לא התמכרתי קשות ל"קנדי קראש" (ומצד שני, זה מה שאמרו אז כל המכורים) ואני בהחלט יכולה להעביר כמה שעות בלי טלפון. 

האפליקציות ששינו את חיינו - לכל הכתבות

הקושי החל להתעורר כשהבנתי שמשבוע לשבוע אני מוצאת סיבות לדחות את התאריך המיועד. כל יום הפך להיות "עמוס במיוחד", כזה שאני לא יכולה לוותר במהלכו על הנוחות הבסיסית של שימוש בטלפון – פרט לשיחות. הדובדבן שבקצפת: ככל שזה תלוי בי, אני נמנעת לחלוטין מלדבר בטלפון, כך שהסמארטפון שלי הפך באחת לבלתי שימושי בעליל.

הנה החוקים: 24 שעות בלי אפליקציות בכלל, כאמור – השימוש בטלפון הוגבל לשיחות בלבד. ללא תחליפי אפליקציות על הדסקטופ (לא וואטסאפ ווב, לא יוטיוב, בלי לבדוק לו"ז באתר רכבת ישראל), ובלי להציץ בטלפונים של אחרים. כדי לחסום פיתויים – כיביתי לחלוטין את ההתראות מכלל האפליקציות בטלפון, והודעתי לכל מי שמסביבי שהדרך היחידה ליצור איתי קשר ב-24 השעות הקרובות היא "כמו פעם", באמצעות שיחה יוצאת. מחריד, אני יודעת.

פרט לניתוק הזמני מאפל מיוזיק, הנחתי שאני אמורה להעביר את היממה הקרובה בקלות יחסית, ואולי אפילו למצוא איזה עומק רוחני חדש בהתנזרות הטכנולוגית שגזרתי על עצמי. אבל אז נזכרתי שכל הניו-אייג' הזה עושה לי פריחה בגוף, והעדפתי להתמקד בלצלוח את האתגר העיתונאי החשוב הזה, ולהתחבט בשאלה הרת הגורל – מי תשחק אותי בעיבוד הקולנועי במידה ואשרוד כדי לספר.

בוקר, לא התעוררתי. זה לא מאד מפתיע, והאמת היא שבימים כסדרם עם ארבעה שעונים מעוררים (לא כולל נודניקים עבור כל אחד מהם, ואפילו מנגינות שונות) - גם ככה יש סיכוי של חמישים אחוז שלא אתעורר. אז מילא, כאן לא מורגש איזה חיסרון משמעותי בשגרת החיים. בעודי מתארגנת ליום עבודה, נזכרתי שאין שום סיבה לקחת איתי את האוזניות, אבל יש ספר והכל בסדר. הכל בסדר, הרגעתי את עצמי שוב, בעודי משחזרת את הפעם האחרונה שבה ביליתי פרק זמן משמעותי בקרון רכבת ללא אוזניות. הכל בסדר, אמרתי ויצאתי אל תחנת האוטובוס.

ועכשיו מחכים. לאוטובוס. ואז לרכבת. טוב, תמיד מחכים קצת לאוטובוס, כן? אבל בדרך כלל אני יכולה להרשות לעצמי לחכות עם כוס קפה וסיגריה בסלון, לעקוב אחרי הזמנים במוביט ולצאת רק 2-3 דקות לפני שהקו אמור להגיע לתחנה. ברוב המקרים זה עובד מצוין, רק שהבוקר, נוסף לאיחור המובנה שכרוך בכך שלא התעוררתי, אני גם נתונה לחלוטין לחסדי התחבורה הציבורית. למזלי, את לוח הזמנים של הרכבת אני זוכרת בגדול, אבל ההמתנה הארוכה מהרגיל לאוטובוס גררה גם המתנה ארוכה על הרציף. וכן, בשני המקרים לא יכולתי לגעת בטלפון. לא פייסבוק, לא וואטסאפ, לא 2048 (אנשים עוד משחקים בזה?).

כל האמת מאחורי "קנדי קראש":

להוציא חוסר היכולת לשמוע מוסיקה - יום העבודה התברר כפרודוקטיבי, ובכל זאת, בהיעדר הסחות דעת מתבקשות הרגשתי די מותשת בסופו. ההיעדרות הזמנית מאפליקציות התקשורת שמשמשות אותי לעבודה (וואטסאפ וטלגרם) התקבלה ברגשות מעורבים – בעיקר מפני שיש משהו בזמינות המיידית שהוא הכרחי לתחום העבודה הזה, אבל זה בהחלט רצף שנחמד לקטוע מפעם לפעם.

זוכרים מפות ערים? הכלי הארכאי הזה, כך על פי השמועות, היה חיוני במיוחד בעידן הפרה-אינטרנטי. החלטתי לגרור חברה ולעשות נסיעה קצרה מגבעתיים לרחובות, בלי סיבה מיוחדת. הבטחתי לה שאם נצליח להגיע ליעד האקראי - ללא סיוע של ווייז או של מפה מקוונת אחרת, מובטחת לנו תהילת עולם - לא פחות. אף אחת מאיתנו כבר לא גרה עם ההורים ולכן לא היתה ברשותנו מפת כבישים פיזית כלשהי, וכשעצרנו בסניף המקומי של סטימצקי כדי לבקש אחת, הקופאית הצעירה הדביקה את המשקפיים לאף, חייכה והתנצלה שאין לה שמץ של מושג מה אנחנו רוצות, אבל בטוח יש מפה בגוגל.

וכך יצאנו אל הלא נודע עם כלל מרכזי אחד: כל עוד זה לא מחובר לאינטרנט - מותר לנו לעשות הכל כדי להגיע ליעד. לחרדתי הבנתי מהר מאד שהדבר הזה כרוך בעיקר בלבקש הדרכה מאנשים אקראיים - מה שפחות עובד כשמדובר בכביש בין-עירוני, ולהסתמך על השילוט בכבישים - מה שפחות עובד כי הם לא מקיימים שום היגיון מילולי.

מפה? יש גוגל. פארק המדע ברחובות, גוגל סטריט וויו(צילום מסך)

אחרי כ-40 דקות של התברברות על הכביש (ידענו שכדאי לעלות על כביש 4, אבל שם פחות או יותר נגמרה מכסת הידע שהבאנו איתנו מבעוד מועד), וכשהבנו שאיכשהו כבר הצלחנו לחלוף פעמיים על פני יבנה, אמרתי נואש והחלטתי למשוך בבלם החירום המטאפורי - התקשרתי לאבא. הווייז האנושי המצוי בכל בית בישראל, לא אכזב וידע להסביר לי בדיוק איך לנסוע - ולא, אני די בטוחה שכף רגלו לא דרכה ברחובות בעשרים השנים האחרונות.

את חגיגות ההגעה ליעד קשה היה להסתיר, והחלטנו לבחון מקרוב את הסצינה הקולינרית של רחובות לפני שנשים פעמינו חזרה לפרבר הבורגני שממנו באנו. כאן כבר היה יותר פשוט להיעזר בעוברים והשבים, שהיו תמימי דעים לגבי העובדה שבפארק המדע יש מבחר מסוים של מסעדות ושם נוכל למצוא את מבוקשנו. מצאנו חניה די מהר, אבל לא כל כך הצלחנו להבין למי משלמים עליה ואיך (אסור פנגו, זוכרים?). בסוף החלטנו שסבלנו מספיק, ושבמסגרת הכללים מותר לנו לעשות שימוש בשירות פנגו, אם הוא נעשה טלפונית ולא באמצעות האפליקציה.

יש יותר מסעדות בפארק המדע משחשבנו, והן מפוזרות על פני שטח די נרחב. זה יכול היה להיות דבר טוב - אם לא היינו צריכות לכתת רגלינו בחיפוש אחר מנה טבעונית אחת לרפואה. ביקשנו לראות תפריטים במספר מקומות, עד שמצאנו איזה המבורגר פטריות והחלטנו לשים סוף למסע באופן רשמי. את הדרך חזרה כבר עשינו בקלות יחסית, על אף שנרשם ויכוח קל בשאלת "ימינה או ישר" באחד הצמתים. כשהגענו, תהיתי איך היתה נראית נסיעה כזו בתחבורה ציבורית, ורציתי לבדוק את המסלולים האפשריים. בהיעדר אפליקציות, הבירור ציך להיעשות בצורה טלפונית, אבל מסתבר שאחרי 23:00 אין מרכז מידע טלפוני פעיל ולכן נאלצתי לדחות את השיחה לבוקר.

מלבד מרכזי מידע של חברות תחבורה שונות, קיים מרכז מידע של משרד התחבורה, שמרכז את כלל הקווים והאפשרויות. רק שלא היה לי מושג שאופציה כזו בכלל קיימת, ולכן נאלצתי לחפש באינטרנט את מספר הטלפון שלהם (כוכבית 8787, אם אי פעם תצטרכו). המתנתי לא יותר מעשר שניות, כולל ניתוב השיחות הראשוני, לפני שהגעתי לנציגה וקיבלתי ממנה הוראות מפורטות על הגעה מגבעתיים לרחובות, שתצריך - אם תהיתם, שני אוטובוסים ורכבת. "תגידי, הרבה אנשים מתקשרים אליכם?", שאלתי את הנציגה. "בואי נגיד שזה לא השירות לקוחות הכי עמוס בארץ", היא ענתה.

את קיצן של 24 שעות הנתק שלי, חגגתי בהתעדכנות בוואטסאפ. 108 הודעות בקבוצה המשפחתית המורחבת, 14 במשפחתית המצומצמת, 23 בחברים מהבית, 51 בקבוצה של הקולגות ו-3 בהודעות פרטיות. שום דבר בחדשות האלה לא היה דחוף או מעניין במיוחד. הודעה אחת הגיעה מהחברה למסע בלילה הקודם. "איזה כיף היה ברחובות! בואי לא נעשה את זה יותר בחיים". כי ברור שאפשר לחיות בלי אפליקציות, אבל למה לסבול?