#1 מחליטים מה עושים ועושים מה שמחליטים
למרות קבלת הפנים המסורבלת בדמות הביורוקרטיה הגרמנית, חזי מנע גילה בימים הראשונים שלו בברלין גם את היעילות של השיטה - ואת העובדה ש"הם" אפילו יכולים להיות נחמדים. וגם: היה פה פיגוע, אז איך זה שאף אחד לא מפחיד אותנו בטלוויזיה אחרי זה? טור ראשון בסדרה
לא תכננתי להגיע לברלין. את תל אביב עזבתי כמה חודשים קודם לכן, כדי להציל אהבה נכזבת בספרד או להשתחרר ממנה. ביום שהצלחתי לראות את עצמי לבד, בלעדיה, דחפתי כל מה שיכולתי לתוך תיק ועליתי על מונית לשדה התעופה, שם ביקשתי את הכרטיס הכי מוקדם לאנשהו, העיקר לצאת מפה ולעולם לא להסתובב לראות את כל מה שהשארתי מאחור.
ברלין היתה אמורה להיות תחנת מעבר. רק כמה שבועות כדי להתאפס על עצמי, להבין איך אני ממשיך את המסע שלי מנקודה שבה אני באמצע החיים, לבד, בלי אף אחד ושום דבר להיאחז בו.
בדרך הארוכה יותר
חשבתי להחליף את הקרוואן שהשארתי מאחור באוטו-קרוואן, ולהמשיך לטייל באירופה. משימה פשוטה של לקנות ולהתחיל לנסוע. רק שבגרמניה, שום דבר לא כזה פשוט. מתברר שכדי להיות בעל רכב צריך חשבון בנק מקומי, וחשבון בנק מקומי אפשר לפתוח אחרי אישור של מקום מגורים כאן, שאת זה אפשר לעשות רק עם חוזה דירה. גם ויזת התייר שלי עתידה היתה להסתיים אוטוטו, מה שאומר שכדי להמשיך לטייל עליי להסדיר ויזה בעלת תוקף ארוך יותר וגם עבורה, הפרוצדורה די דומה.
"מחליטים מה עושים ועושים מה שמחליטים", דקלמתי לעצמי, כדי לבזבז מינימום זמן על כמה גדולה ונוראה נשמעת כל הביורוקרטיה המתישה הזו, ולצלוח משימה משימה, כדי להגיע לאן שאני רוצה.
פגישת הוויזה שלי נקבעה ל-10:30 בבוקר, ולמרות שכל מה שהיה יכול להשתבש באותו בוקר אכן השתבש, הצלחתי והגעתי כמה שניות קודם כדי להספיק לראות מחזה שלא נתקלתי בו בעבר: מספר ההזמנה שלי הופיע על המסך בדיוק כשהשעה שהוזמנתי אליה הגיעה.
חצי שעה מאוחר יותר, עם חוזה דירה וחשבון בנק שהשגתי כדי להגיע לפגישה, קיבלתי אישור שהייה לשלוש שנים, שנה יותר ממה שמקובל לתת. לא יכולתי להגיע בעצמי בזמן עם כל מה שצריך, אלמלא התמודדתי עם מה שחשבתי על נחמדוּת וגרמנים.
לרוב אני מבלבל בין סדר וארגון לבין קור ואדישות. כישראלים ניכסנו לעצמנו את הנחמדות, על חשבון עמים אחרים. אבל כשעמדתי בסיטואציה שבה הייתי זקוק לכל הנחמדות שבעולם, כדי שאצליח להתקדם למרות שמשהו השתבש, כשלא היה לי מקום לישון בו בתשע בערב או כשכל חנויות ההדפסה עדיין היו סגורות שעה לפני פגישת הויזה - בכל פעם כזו ביקשתי עזרה מחברים שהכרתי ממש לפני רגע וברוב מוחלט של המקרים, נעניתי ב"כן, בטח, בוא" ו"איך אני יכול לעזור". מחשבות כמו "זו בטח צביעות" או "הם עושים את זה כדי לנקות את המצפון" ביקרו אצלי באופן טבעי, אבל ביקשתי מהן ללכת, כדי לא להרוס לי את הכיף בלגלות שיש עוד אנשים נחמדים בעולם.
פיגוע, בלי הפחדה
השאלה אם ההתנהגות הזו אמיתית או לא, עמדה בעיניי למבחן השבוע - בחגיגות החג הכי נחמד בעולם, הכריסמס, כאשר הפיגוע שכולם חששו מפניו הגיע לברלין. רבים חיכו לגרמנים בפינה, לראות אותם משלמים מחיר על מדיניות ההגירה שלהם ולראות אותם מתפכחים ומודים בטעותם.
אבל למרבה ההפתעה ולשמחתי, גרמניה והברלינאים לא ספקו את הסחורה. אנגלה מרקל לא הפחידה את הגרמנים בטלוויזיה מפני זרים, ונשאה מסרים של פיוס וחיזוק. בפייסבוק, במקום פוסטי נאצה נגד זרים, קיבלתי הזמנות להתארגנויות של חברים לבוא לשוקי חג המולד ולחגוג בחוץ עם יין חם והחלקה על הקרח.
אז למרות שלא תכננתי להישאר והייתי בכלל אמור רק לקנות קרוואן, להוציא ויזה ולהמשיך לנסוע, שמתי לב שמרגיש לי כאן אחרת. שזה מרגיע לקבל את העובדה שיש דרך לעשות בה דברים. אין אפשרות לקצר או לעקוף, אז אפשר להפסיק לחפש אחת כזו ולהתמקד בלעשות את מה שצריך. שלמרות התדמית הקרה, אנשים כאן מחבקים אותי, חמים כלפיי ושמחים לעזור, אני רק צריך לאפשר להם לעשות את זה. ובעיקר אף אחד לא עובד שעות נוספות בלהפחיד אותי מבני אדם. ככה שגם אם הגעתי לכאן לבד, מרגיש לי שברלין נראית לי מקום נהדר להפסיק עם זה.
עדכונים נוספים כל הזמן בפייסבוק של ynet חופש
