מחיאות הכפיים.
ישראלים באמריקה מגיבים להחלטת האו"ם. שחר עזאני, במאמר דעה. מיוחד לידיעות אמריקה.
עבורי הרגע שנחקק בזכרון מהחלטת האו”ם 2334, אשר נתקבלה ביום שישי שעבר במועצת הביטחון, היה מחיאות הכפיים וצהלות השמחה של היושבים באולם לאחר שזו עברה ברוב של 14 תומכות ונמנעת אחת, ארצות הברית של אמריקה. אלו לא היו סתם מחיאות כפיים של שמחה. אלו היו מחיאות כפיים של שמחה לאיד, אושר ממש, לאחר שארצות הברית בחרה שלא להטיל וטו על ההחלטה, ובהימנעותה - שמשמעותה הייתה תמיכה - אפשרה לה לעבור.
אז מה כל כך רע בזה בעצם? הרי ידוע שהממשל הנוכחי, ולצורך העניין גם ממשלי עבר בארה”ב, מתנגדים ל”התנחלויות” ולפיכך מה הפלא שהם סירבו להטיל וטו על החלטה שלכאורה תואמת את השקפת עולמם? ובכן, זה לא כל כך פשוט.
עמדתה המוצהרת של מדינת ישראל - ועד לאחרונה גם זו של ארה”ב - היא שעל ישראל והפלסטינים לנהל מו”מ ישיר, בלתי אמצעי, על מנת להגיע להסדר מוסכם בין הצדדים. לאורך השנים האחרונות, מאז הקפאת הבנייה שנכפתה על ישראל בראשית כהונת הממשל הנוכחי ועוד קודם לכן, ישראל הפצירה בפלסטינים לשבת למו”מ ישיר - לא בניו יורק או בפאריז - אלא קרוב יותר לבית בכדי למצוא דרך להתגבר על המחלוקות בין הצדדים. כידוע, הפלסטינים לא מיהרו להתגמש ועצם ישיבתם למשא ומתן עם ישראל הפך לסוגיה עליה יש לשאת ולתת. אבסורד? נכון, אבל חלק עצוב מהמציאות בשנים האחרונות.
במקרה זה, משמעות הצעד האמריקאי הינה בינאום הסכסוך - דהיינו הסכמה אמריקאית בפועל למצב שבו מועצת הביטחון של האו”ם נוקטת עמדה בסוגיה תלויה ועומדת בין הצדדים, כאשר עמדתה הינה גורפת, נעדרת אבחנה וניואנס, למשל בין הכותל המערבי בירושלים הבירה לבין מאחז מבודד בגדה. זאת ועוד: רבות נכתב ונאמר על עיסוקו הכפייתי של האו”ם בישראל - עשרות החלטות והצהרות, לעיתים מגוחכות עד זרא, אשר מתקבלות באמצעות “הרוב האוטומטי” נגד ישראל. גם מזכ”ל האו”ם בעצמו העיד על עיסוק כפייתי זה בנאום שנשא בפני מועצת הביטחון עצמה לפני כשבועיים ימים (מסתבר שאף אחד לא הקשיב לו).
אל נוכח האמור לעיל, וגם אם עמדת הממשל האמריקאי בסוגיה שונה מזו של הממשלה בישראל, ברור לחלוטין כי האו”ם איננו הגוף המתאים לעסוק בנושא שכן במסגרתו ישראל לעולם לא תקבל “משפט הוגן”. אם כך, מדוע בחרה ארה”ב להשליך את ישראל “לרחמי הזאבים”?!
זאת ועוד: ההחלטה, אשר אגב זכתה לברכתם של ארגוני החמאס והג’האד האסלאמי (לא מפתיע), בעצם מביאה לשיא התנהלות בינלאומית מבישה בהקשר הישראלי פלסטיני: על פי מצב הדברים הקיים, ככל שהפלסטינים לא ינהלו מו”מ עם ישראל, כך יגבר הלחץ על ישראל להעניק ויתורים ולקבל תמורתם כלום ושום דבר מן הפלסטינים. אם זה המצב, מדוע שעבאס יטרח לקבל את הצעת הממשלה בישראל ולשבת לנהל מו”מ ישיר? הרי כל מה שעליו לעשות הוא שום דבר, או אז תטיל הקהילה הבינ”ל את האחריות על ישראל בלבד ואף מועצת הביטחון תעביר החלטה נגד ישראל ועולם כמנהגו נוהג. והרי זה לא מה שבדיוק קרה?!
ישראל איננה נקיה או חפה מטעויות. כולנו בני אדם ולא מלאכים בני מלאכים. יחד עם זאת, גם לישראל - אפילו לה - מגיעה התנהלות הוגנת וראויה. חג החנוכה אותו אנו חוגגים נסב סביב ניצחון המעטים על הרבים. דומה שאין נרטיב מתאים מזה לימינו אלו.
עם ישראל חי.
חג שמח לכולנו.
הכותב הינו מנכ”ל ארגון החינוך הפרו ישראלי סטנד ויד אס בניו יורק
ארה"ב בהצבעה, השבוע.
צילום: EPA
מומלצים