שלב הסיכומים: רגעי השיא של 2016
לסטר שברה כל מוסכמה אפשרית והניפה גביע, רונאלדו בכה פעמיים בערב אחד בלתי נשכח, פלפס חגג 23 ופרש, לילסה הלך הכי רחוק שאפשר, ואן-ניקרק ניפץ מחסום בלתי עביר ושיקגו שמה סוף לבצורת ארוכה. מסכמים שנה, פרויקט מיוחד של ynet ספורט
לסטר מדהימה את הפרמייר-ליג עם אליפות היסטורית | תיאו וויס
לבחור רגע אחד מהעונה כולה חוטא למציאות. אי אפשר למצוא ערב נתון - צירוף מקרים אחד - שהפך את האליפות להיסטורית. אין כאן כדורסלן גדול שהתעלה ברגע הנכון או אצן אולימפי שניקז ארבע שנים של הכנות למקצה קסום אחד.
בכל זאת, לכל אחד יש רגע מיוחד מהעונה הזאת. זה לא הרגע הגדול ביותר, אלא הרגע המפוכח, הרגע שבו אדם אומר לעצמו – 'בוא'נה, הם אשכרה הולכים להיות אלופים'. זה המקום להודות שעד שלב (מאוד) מאוחר לא האמנתי שלסטר תניף את התואר, אבל כשנותרו חמישה מחזורים לסיום העונה, פתאום זה קרה.
שריקת הסיום של הניצחון 0:2 בסנדרלנד בדיוק נשמעה וקלאודיו ראניירי התחיל למרר בבכי. האיש שכל כך סבל במהלך הקריירה, לא היה מסוגל לעצור את דמעות האושר. האמת, הוא לא ניסה לעצור אותן. הוא דיבר לאחר המשחק על ההתרגשות שיש בלראות אישה מבוגרת באה כל הדרך מלסטר ועל הצורך לתת לתחושות האלה להניע אותך. ככה לסטר זכתה באליפות, ככה ההתרגשות עברה אל כולנו.
כריסטיאנו רונאלדו נפצע וזוכה ביורו | רענן וייס
זה אולי היה הרגע היחידי בקריירה - לפחות עד שהפך מעוד שחקן לסופרסטאר מפלצתי - בו היה אפשרי להרגיש אמפטיה לכריסטיאנו רונאלדו. הרגע בו ירד ממרר בבכי בדקה ה-23 בגמר היורו מול צרפת והותיר את נבחרת פורטוגל חשופה בצריח וללא הכוכב הפצוע שלה.
עד אז רונאלדו היה לכולנו בעיקר כריסטיאנו. ריבועים בבטן, אירינה שייק, לוק נוצץ, כסף שלא נגמר ובעיקר המבט הזה שאומר: תקנאו בי.
דווקא ברגע ההוא, ב-11 ביולי האחרון, בסביבות 22:30 בערב, אף אחד לא קינא, אבל כן התחבר אליו. רצה שהתואר יילך בצורה סטיבן שפילברגית דווקא לרונאלדו. לאחד הווינרים הגדולים של המשחק, שפתאום הפך לבן אדם בשר ודם. כמוני, כמוך.
והיה עוד רגע שזכור מאותו ערב. שריקת הסיום. אדר הדהים את המארחת ורונאלדו שוב בכה. הפעם מאושר. ואיתו כמעט כל מי שאוהב כדורגל, דרמות (או גם וגם) וסוף קיטשי מהאגדות. טוב, אין מה לעשות. כריסטיאנו רונאלדו היה ונשאר אגדה.
מייקל פלפס חותם קריירה מופלאה עם זהב מספר 23 | אורן אהרוני
עוד לפני המשחקים האולימפיים בלונדון, התראיין מייקל פלפס לתוכנית "60 דקות" והכריז כי יתלה את בגד הים לאחר המשחקים וכך גם היה.
אף אחד לא העלה על דעתו שנזכה לראות אותו גם בריו, במיוחד בגלל שכלל לא התקרב למים בשנה האחרונה וגם שכבר ניסה זאת, הוא נתקל בלא מעט קשיים. זה החל עם השימוש בסמים ומכון הגמילה שהגיע אח"כ וכמובן המעצר על נהיגה בשכרות ש"זיכה" אותו בהשעייה לחצי שנה מתחרויות, אי שם ב-2014.
את הסימנים הראשונים לקאמבק הגדול היה אפשר לראות במבחנים האמריקאים, שם סיים פלפס ראשון בשלושה משחים והשיג בכך את הכרטיס לריו, כשעל הדרך הפך לשחיין האמריקאי הראשון שמייצג את ארצות הברית בחמש אולימפיאדות.
השלל שלו בריו כלל 5 מדליות זהב ואחת מכסף. הזינוק האחרון לבריכה האולימפית היה זה למשחה ב-4X100 מטר מעורב כשיחד עם חבריו לנבחרת הם עצרו את השעונים על 3:27:95 דקות וקבעו שיא אולימפי חדש. וכן, פלפס זכה בעוד מדליית הזהב, ה-23 במספר ואחריה, על הפודיום, הגיעו גם הדמעות של הספורטאי האולימפי הגדול והמעוטר בכל הזמנים.
רק בשבוע שעבר, הפנומן הגדול של הבריכה הצטלם כשעל גופו כל המדליות האולימפיות שבהן זכה. עוד באותו הרגע, פלפס בוודאי הרגיש את הכובד, לא רק הפיזי, אלא המנטלי הכבד והקשה מנשוא שמגיע יחד עם התהילה, זאת אחרי התמסרות מוחלטת לענף והקרבה שלא רבים היו מוכנים או מסוגלים לעשות.
פייסה לילסה מוחה נגד הממשלה האתיופית בסיום המרתון | אליסף דעואל
48 שנים אחרי שהאתלטים האפרו-אמריקאים, טומי סמית' וג'ון קרלוס, הניפו יד מכוסה בכפפה בעודם עומדים על דוכן המנצחים האולימפי, במחאה על האפליה הגזעית בארה"ב, פייסה לילסה האתיופי הלך רחוק אף יותר.
לילסה שסיים שני במרתון האולימפי, חצה את קו הסיום תוך שהוא מסמן בידיו תנועת איקס, סמל המחאה נגד הממשלה האתיופית והאלימות המשטרתית בבני עמו. בניגוד לסמית' וקרלוס שהסתכנו לכל היותר בזריקה מהנבחרת האמריקאית ובנידוי חברתי, לילסה שם את חייו על הכף. במדינות עם דמוקרטיה רעועה, היו כבר אנשים שנאסרו או אפילו הוצאו להורג על פחות ממה שעשה.
לילסה לקח על עצמו סיכון עצום ולו רק כדי להשמיע לעולם, את מה שהחדשות כמעט ולא טורחות לספר. לילסה הצליח להעלות לתודעה ולו לרגעים ספורים את סיפורם העגום של בני האורומו ואת האלימות המופרזת נגדם בה משתמשת הממשלה כדי לעצור את מחאותיהם על נישולם המתוכנן משטחיהם.
אם יש צדק, המחאה של לילסה תיכנס לקאנון של המשחקים האולימפיים בדיוק כמו הצדעת הכח השחור של סמית' וקרלוס. אבל בעולם הזה אין צדק, ואת לילסה האמיץ סביר להניח שהעולם כבר ישכח עד טוקיו 2020, בדיוק כמו שהוא נוהג לשכוח את הזוועות האנושיות המתחוללות דרך קבע ביבשת שלו.
ווייד ואן-ניקרק מנפץ את שיא העולם ב-400 מטרים | אבינעם פורת
כשאומרים על מישהו: "לא רואה אף אחד ממטר", מתכוונים לכך שהוא לא פוחד משום יריב ויש לו בטחון מוחלט ביכולותיו. הדבר נכון בהחלט לגבי שיאן העולם ב-400 מ', הדרום-אפריקני ווייד ואן-ניקרק.
בתכונת העליונות ללא מתחרים ווייד בורך כמו אוסיין בולט בשיאו. גם את גבו של בולט ראו מתחריו רק מרחוק. לכו תאמינו שרק לפני שלוש שנים הוא לא ירד מ-46 שניות וב-2016 כמעט השמיד את אגדת ה-43 שניות, שרבים נטו להאמין כי תחזיק מעמד עוד שנים רבות, כש"חטא" וקבע "רק" 43.03 והשאיר אותה כמטרתו הבאה.
כשקוראים (ושומעים), איך פירשן השיאן היוצא מייקל ג'ונסון את ריצת הגמר בריו, אין ברירה אחרת מאשר להתפעל. הרי מי כמו מייקל מבין את ריצת ה-400. ג'ונסון טוען שהדרום אפריקני הוא הכוכב הבא של האתלטיקה. הערכה סבירה נוכח העובדה כי ואן-ניקרק, נוסף לכל הסופרלטיבים, הוא גם האדם הראשון שמחזיק בחבילה המושלמת: ירידה מ-10 שניות ב-100 מ', ירידה מ-20 ש' ב-200 מ' וכמעט ירידה מ-43 ב-400 מ'. יש לו את הכול
המאמנת שלו אנס בות'ה כבר בת 75 ואין ספק שחלקה של בות'ה בהתקדמותו המסחררת ענק, ומראה שלא תמיד חשוב בן כמה אתה. הסטטיסטיקה לא יכולה לשקר, איפה היה ואן-ניקרק לפני 3 שנים והיכן הוא עכשיו. "היא הכניסה אותי למשמעת חזקה שבלעדיה לא הייתי מגיע לאן שהגעתי", אמר הכוכב שב-2017 כנראה נשמע עוד רבות עליו ועל סבתא אנס. אנחנו כבר לא יכולים לחכות.
אחרי 108 שנים, שיקגו קאבס זוכה בוורלד סיריז | יאיר קטן
מתי יודעים שספורט הוא משהו גדול יותר מ"רק" משחק, ענף, קהילה? ברגע שחלק ממנו חודר לתרבות והופך לחלק בלתי נפרד ממנה. ולא מדובר במונח החמקמק "תרבות ספורט", אותו דבר שאי אפשר לייצר ועומד בשורש כל הבעיות הספורטיביות שיש בישראל. אלא בתרבות יומיומית, בחיים של כל אחת ואחד מאיתנו.
108 שנות הבצורת של שיקגו קאבס, מאז אליפות הבייסבול האחרונה שלקחו ב-1908, לא היו רק קוריוז ספורטיבי אלא מה שקרוי ידע עם. אין ילד, בוגר וזקן אמריקאי שלא שמע על התיש המפורסם שלא הורשה להיכנס לאצטדיון, ובגללו הקבוצה נאלצה לנדוד במדבר התארים.
ככל שהאגדה התעצמה, ארה"ב הייתה קטנה מכדי להכיל אותה והיא פרצה לכל העולם, ריתקה דורות של אוהדים שהיו מהופנטים מהסיפור. ככה זה בספורט, כשיש מספיק אהבה וכבוד סביבו, לא מדובר סתם בקבוצת בייסבול שלא מצליחה, אלא בטירה מכושפת, פיות ושדים.
ואז הגיע ההפי אנד. גם קליבלנד אינדיאנז עברו 68 שנים בלי אליפות, אבל 2016 עדיין לא סימלה את התור שלהם. הפעם, סוף-סוף, זה היה הזמן של הקאבס.
אחרי סדרה מדהימה של שבעה משחקים, המשחק ההירואי האחרון נכנס להארכה, הופסק בגלל גשם, והוכרע לטובת הלוזרים הנצחיים. כמות הרגשות שנשפכה, החל מאוהדים קשישים שהפכו לסלבס ועד לילדים שרק ישמעו את הסיפורים על שנות הסבל של האוהדים המבוגרים יותר, הייתה עצומה. ספורט, ליידיז אנד ג'נטלמן.
לפנייה לכתב/ת 
