"כשאתה יהודי אתה אף פעם לא לבד"
סגירת המעגל של יעל טל מדימונה, המתגוררת בדירת דיור ציבורי של חברת עמידר, היא כמעט כמו סיפור קולנועי. סבה, ניצול שואה מפולין שהיגר לדרום אפריקה עם שני אחיו, לא היה מאמין כי ביום מן הימים נכדתו תתגייר ותהגר לארץ ישראל. "כשאתה יהודי אתה אף פעם לא לבד, במיוחד לא בארץ". צפו
בשיתוף חברת עמידר
"כולם שאלו אותי: את משוגעת לעשות עלייה? אין לך משפחה, אין לך חברים, את הולכת להיות לבד. אמרתי שאני לא לבד כי כשאתה יהודי אתה אף פעם לא לבד, במיוחד בישראל". כך מספרת יעל טל, דיירת במערך הדיור הציבורי בדימונה, שעלתה ארצה מדרום אפריקה. "סבא שלי היה פולני, היו לו שני אחים, הם אומצו על ידי משפחה דרום אפריקנית. ב-2004 החלטתי לבוא לישראל כדי לעבוד בהתנדבות. שהיתי בירושלים במשך שנה ושם התוודעתי לאמונה היהודית, בגלל שזה היה מוסד דתי. והתאהבתי בדת והתגיירתי בקייפטאון".
אחרי שנתיים החליטה טל לעשות עלייה. "זה היה מאוד קשה בגלל שלא הבנתי עברית, הייתי צריכה ללמוד לקרוא, בגלל שהייתי צריכה לקרוא את הסידור והתורה, הייתי חייבת לעשות זאת, אז למדתי במשך שנה", היא מוסיפה, "עבדתי במלון ובניקיון בתים כדי לשרוד, ואז עברתי לאזור מאוד זול בדרום תל-אביב - וגרתי בקופסא, מקום מאוד קטן, אבל שילמתי 2,000 שקל".
טל החלה לעבוד בעמותת "אילן" ברמת גן המסייע לילדים נפגעים. "יש הרבה אנשים שלא אוכלים בכוחות עצמם או שזקוקים עזרה בללכת לשירותים. אני מרגישה מאושרת כשאני יכולה לשרת אנשים, במיוחד אנשים שלא יכולים לעזור לעצמם", היא מתארת את עבודתה. "זו עבודה של אחד על אחד עם אדם אחר, וזה גורם לך שמחה. אני מאוד נלהבת מהעבודה שלי".
אלא שבאותה התקופה אירעה לטל תאונה מצערת. "זו הייתה תקופה קשה בשבילי. לא יכולתי לעבוד עשרה ימים. בסופו של דבר הרופא הפסיק את עבודתי. הגעתי לדימונה לחבר שפתח את לבו ואת הדלת בשבילי. מעולם לא ידעתי שדימונה קיימת. כולם אמרו לי: דימונה זה סוף העולם, לאן את הולכת? זה במדבר. ומצאתי את עצמי לבד בדימונה, ואז הגעתי לעובדת הסוציאלית ששלחה אותי לעמידר".
טל מוסיפה: "כשהגעתי לעמידר וסיפרתי להם את הסיפור שלי, הם לא אמרו הנה הטופס ולכי - הם גילו הרבה הבנה ונכנסתי ושאלתי אם יש דרך להשיג לי מקום (בפרויקט דיור ציבורי - נ.ח), האם יש איזושהי דרך לעזור לי. הגברת הציעה לי פרוסת עוגה ואחת אחרת הציעה לי טישיו ואחת אחרת נתנה לי כוס מים - והיו שלוש נשים מסביבי ולא הרגשתי לבד. לא עברו אפילו חודשיים וקיבלתי את הדירה היפה הזאת".
"אני לא יכולה להסביר את ההרגשה כשעליתי במדרגות וראיתי את הדירה בפעם הראשונה", היא ממשיכה, "צילמתי סרטון של הדירה ושלחתי למשפחה שלי. כי בדרום אפריקה לא הייתי יכולה לגור במקום כזה. לא הייתי יכולה לעשות זאת לבד, כי לא ידעתי על הזכויות שלי. זה מקום יפהפה. היו לי חוויות רעות אבל התגברתי עליהן, הכל בזכות האנשים הנכונים שנכנסו לחיים שלי בזמן הנכון. אני מרגישה בבית, סוף סוף בבית, בדימונה".
הכתבה בשיתוף חברת עמידר
לפנייה לכתב/ת 
