הבלוף של זוכת הבוקר הצעירה בהיסטוריה
אל תאמינו לפרסים: אין שום סיבה לקרוא את 806 עמודי 'המאורות', ספרה היומרני והמזויף של אלינור קטון
כבר עמוד הפתיחה המתריס והפומפוזי, "אל הקוראים", הדליק אצלי נורת אזהרה. "מערכי הכוכבים וכוכבי הלכת בספר זה נקבעו על פי חוקי האסטרונומיה. משמע, אנו מכירים בקיומה של התופעה השמיימית המכונה 'נקיפה', תנועה שבגינה הועתקה נקודת השוויון האביבי, המקבילה האסטרולוגית של קו גריניץ'. לפנים חל שוויון האביב (שוויון הסתיו בקווי הרוחב הדרומיים) כשהשמש עמדה בקבוצת טלה, המזל הראשון. עכשיו הוא חל כשהשמש בדגים, המזל השנים־עשר. עקב כך, וכפי שיראו קוראי הספר הזה, כל אחד מחלקיו של גלגל המזלות 'חל' באיחור של חודש לערך ביחס לדעה הרווחת בציבור. בכך אין לנו כל כוונה לזלזל בדעת הציבור; אך אנו מציינים שדעה מוטעית זאת סותרת את תמונת השמים שלנו במאה התשע־עשרה כהווייתה; ואף נרהיב עוז לשער כי אמונה כזאת עשויה להיחשב אמונה דגית מטבעה" (וכו' - יש עוד מהקשקוש הזה; שימו לב להתפתלות, להתנשאות בהחזקת "ידע" נשגב, להתרסה הגאוותנית ולענוותנות המזויפת, למנייריזם של כתיבה בלשון רבים - ובכלל למיותרות הבסיסית של כל הפתיח הזה, שמטרימה את מיותרותו של הטקסט שבא אחריו).
'המאורות' מתרחש בעיירת כורי זהב בניו־זילנד ב־1866. העובדה שמדובר ב"רומן היסטורי" היא רק דרך אחת מיני רבות להבין את זיופו הבסיסי. בניגוד לרומן ההיסטורי השגור, שביקש להאיר ולבאר מאורעות היסטוריים רבי־חשיבות ('מלחמה ושלום'), או להקרין את הדילמות של ההווה על העבר ('מלך בשר ודם'), הרומן ההיסטורי היום הוא מין ז'אנר שאין בו מחויבות אמיתית למציאות, כי זו הרי מציאות שהקורא הממוצע אינו מכיר; כי "רומן היסטורי" יכול לבנות "מציאות" מאיסוף של אינספור קלישאות על העבר.
היחסים שפרוזה טובה מנהלת עם המציאות שמחוצה לה הם קריטיים בעיניי להערכתה. ברגע שרומן מתנתק ממחויבותו למציאות חיצונית כלשהי, כמו ב"רומן ההיסטורי" של זמננו, הוא ממריא לעבר מחוזות השרירותיות, ההמצאה חסרת האחריות, הקפריזיות והחקיינות. זה בדיוק המצב כאן. המילים בספר חסרות משקל, קלות - גם אם מזדחלות - וכך גם קלה ידה של הסופרת על ההדק.
בבסיס העלילה סיפור פשע סנסציוני: סחטנות, תשוקה אסורה וכנראה רצח בהמשך. יש כאן פוליטיקאי שאפתן שהסתבך באהבה אסורה, קברניט מסוכן ואלים, זונה מכורה לאופיום ועוד שלל קלישאות. יש כאן "שפע" - למעשה גודש - של דמויות. הכל כמו מכריז על עצמו: הנה רומן שאפתני שמעניק לכם מלאות ריאליסטית של המקום והתקופה. אבל הכל נודף למרחקים ריח של זיוף והיעדר הכרח.
את השלד העלילתי הצעקני עוטפת קטון במכובדות ריאליסטית כביכול ובעמקות מדומה, מייגעת. כך, למשל, מנהג לה אחרי הצגת כל דמות לתאר באריכות את מראה ("הרלד נילסן היה ידוע בהוקיטיקה בלבושו המהודר. היום לבש מעיל כנפות באורך הברך שדשיו מחופים משי בגון הפחם, מותנייה אדומה כהה, עניבת פרפר אפורה ומכנסי קשמיר מפוספסים. מגבעת המשי שלו, התלויה על קולב מאחורי שולחנו, הייתה בגון פחם תואם", ואנחנו רק באמצע התיאור). התחושה היא של חיקוי ספרות ריאליסטית מוקפדת. בצד זה, קטון מפרטת בהרחבה גם את הפרופיל הפסיכולוגי של דמות חדשה ("ג'וזף פריצ'רד תמיד חיפש מניעים נסתרים, אמיתות מתחת לפני השטח; הוא היה כרוך אחר תיאוריות קונספירציה. הוא היה מפתח סברות כמו שאחרים מפתחים תלות - ההשתכנעות הייתה לו כצמא - ואת סברותיו הזין בלהט ארוטי של חסיד מושבע"). כאן התחושה היא של חיקוי ספרות פסיכולוגית.
כמו במקרה של 'החוחית', הרומן הארוך מאוד של דונה טארט, שזכה גם הוא בפרס חשוב, גם ספרה של קטון, על 806 עמודיו, מעיד על עיוות בספרות העכשווית. האורך כאן חשוב לצורך מראית העין. האורך הוא חלק בלתי נפרד ממזימת החיקוי לספרות טובה. אבל 'החוחית', רומן בעייתי שלא היה ראוי לפרס שקיבל, מספר לפחות סיפור כובש ומעניק הנאת קריאה בסיסית. ב'המאורות' אין אפילו את זה.
'המאורות', אלינור קטון. מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת עם עובד. 806 עמודים
הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
