המלחמה בשחיתות, שיאי עולם ובולט ענק
למרות העובדה ש-2016 הייתה שנה אולימפית, דווקא המאבק של האתלטיקה ברמאות הרוסית ושערוריית הסימום הפכו לכתם הגדול שהעיב על החגיגה בריו. זה לא עצר את הג'מייקני, ואן-ניקרק ועוד מספר פנומנים (ופנומניות) להעלות חיוך על הפנים של כולנו
2016 הייתה שנה שתיזכר לעד עבור חובבי מלכת הספורט. שישה שיאי עולם, מספר יוצא דופן וכפול בהשוואה לשנים שקדמו מאז תחילת המילניום. אוסיין בולט, בסיומת מדהימה של חלקו באולימפיאדות - 3 מדליות זהב שהעלו את מאזנו לבינגו חסר תקדים ו-100 אחוזי הצלחה בקריירה האולימפית ולמעשה החותמת הסופית למועמדותו לתואר האתלט הגדול בכל הזמנים.
השערוריה שזעזעה את הענף
אלא שיותר מכל בלט מה שכנראה יאמרו עליו בעוד 50 שנה: כן, ב-2016 החל המאבק האמיתי של הספורט כולו והאתלטיקה במערכות המשומנות של הרמאים!
אם אולימפיאדות 1980 ו-1984, מוסקבה ולוס-אנג'לס בהתאמה, נצרבו בזיכרון בגלל ההיעדרות הפוליטית המכוונת של ארה"ב ממוסקבה וברית-המועצות (לשעבר) מלוס-אנג'לס. הרי תמיד ידובר על ההחלטה האמיצה להעיף את רוסיה מתחרויות האתלטיקה בריו. זו לא הייתה חוכמה להיות חזקים על חלשים, אלא התנגשות ראש-בראש של הוועד האולימפי הבינלאומי והתאחדות האתלטיקה, עם המעצמה בראשות ולדימיר פוטין המתיימר להיות האיש החזק והמשפיע ביותר בעולם הפוליטי.
סביר להניח, כי אם ההוכחות להתארגנות המכוערת של מערכות האתלטיקה ברוסיה לא היו חותכות, למעלה מכל ספק, פוטין היה משיב מלחמת חורמה ולא מניח לספורטאיו בשאר הענפים להתחרות בריו. אבל פוטין שהואשם אישית בדו"חות הרשמיים של הרשות למלחמה בסמים בספורט, כמי שידע וסייע להעלמת בדיקות "חיוביות" והפיכת המעבדות למרכז השקרים הגדול בהיסטוריה של הספורט, קיבל את הדין. מי ששילמו את המחיר היו ספורטאי רוסיה, אלו שבלונדון-2012 עדיין נמצאו במקום השני אחרי ארה"ב (18 מדליות, מהן 8 זהב) שהרגישו מושפלים. מבחינתם, בלי האולימפיאדה, הייתה זו עונה ללא מטרה. הם גם נזרקו מתחרויות הגולדן-ליג ומכל מסגרת בינלאומית אחרת.
בעבר כבר היו תפיסות של משתמשים בסמים ממריצים (בן ג'ונסון ב-1988, איך אפשר לשכוח), אבל הפעם הושלכה מעצמה גדולה מהמסגרת היוקרתית. עוד יהיו תקלות בדרך, אבל סילוקה של רוסיה היה צעד הרתעתי חזק ומוצדק שהציב גבולות.
ולפני שאנחנו מגיעים לאתלטיקה ממש, לא נשכח שב-2016 הועף, בבושת בנים, יו"ר ההתאחדות הבינלאומית לשעבר לאמין דיאק הסנגלי שהואשם בקבלת שוחד במימדי ענק. דיאק הועף גם מהנהלת ההתאחדות. והוא לא היה היחיד בין ראשי האתלטיקה. כמו בפיפ"א ואופ"א, וראשיהם ספ בלאטר ומישל פלאטיני, כך התברר שבענף האולימפי המרכזי, הטהור והצדק היו עבור המושחתים בגדר המלצה בלבד.
שיא אחר שיא
ונעבור לאתלטיקה ממש. 5 אתלטים קבעו שיאי-עולם, אחת מהן פעמיים. אשת יידוי הפטיש, הפולניה אניטה ולודרצ'יק, 31, היא מניה בטוחה. לא יאמן, אבל כל 10 התוצאות הטובות ביותר ביידוי פטיש השנה, היו של אחת. ולודרצ'יק. האתלטית שהייתה ב-2015 הראשונה שהרחיקה את הפטיש ליותר מ-80 מ', קבעה בריו שיא עולם (28 82 מ'). שבועיים אחר-כך, בוורשה, לעיני האוהדים הביתיים קינחה עם אחד נוסף (82.98 מ').
מאחר ושיאי-עולם במרחקים ארוכים נדירים באולימפיאדות ובאליפויות עולם, זאת מכיוון שריצות הגמר מתנהלות בדרך כלל בצורה טקטית ובאיטיות, וזו הסיבה שדבק בהן הכינוי "קצב של לוויה", רבים הופתעו בלונדון 2012 משיאו המדהים של דייויד רודישה הקנייתי ב-800 מ'. רודישה שהחליט אז לרוץ כאילו אין מחר ואין יריבים, הדהים כשהיה האדם הראשון ירד מ-1:41.1 ד'.
מילא 800 מ', אבל 10,000 מ' ולנשים? אלמז איינה האתיופית הייתה בת שנתיים כשהרצה הסינית וואנג יונישיה, קרעה לגזרים את השיא הקודם. וואנג הובילה את שנת 1993 הבלתי תאמן ובעיקר הבלתי אמינה של הסיניות. קיץ אחד בלתי נשכח שלאחריו הן חזרו לתוצאותיהן הקודמות. שיא העולם של וואנג עמד על 29:31.78 דקות.
איינה רצה בריו את המרחק ב-29:17.53 ד', בקצב מהיר אחיד, אולי בגלל שאינה יודעת לרוץ טקטית. כמו רודישה לפני 4 שנים, היא גררה את החבורה שלאחריה להישגים אדירים. לא רק שזו הייתה הריצה המהירה בהיסטוריה, אלא שכל 4 הראשונות קבעו זמנים שנכנסו לחמש התוצאות הגדולות בכל הזמנים. אלמז כמובן, ואחריה מדליסטית הכסף הקנייתית ויויאן צ'ריוט עם 29:32.53 ד' (הזמן השלישי בהיסטוריה אחרי וואנג), הזוכה בארד, האתיופית טירונש דיבאבה (29:42.56) וקנייתית נוספת - אליס נבובאנה (29:53.31).
ווייד ואן-ניקרק חרך את מסלול הריצה ב-400 מ'. הדרום-אפריקני שרק לפני 3 שנים ירד לראשונה מ-46 שניות, ביצע טיסה אנושית על השביל החיצוני, מספר 8, שהוא הקשה ביותר בגמר וסיים אותו בזמן חלומי, 43.03 שנ' כדי לשבור את שיאו בן 17 השנים של מייקל ג'ונסון האגדי (43.18). האם ואן-ניקרק (24) יהיה האדם הראשון שירד ב-400 מ' מגבול ה-43 ש'?
עוד שיא בריצה ארוכה, אבל לא באולימפיאדה. ב-3,000 מ' מכשולים, רות ג'בט, הבחריינית (קנייתית במקור, ניחשתם?) בת ה-20 הסתובבה כל השנה באזור שיא העולם של הרוסיה גולנארה גאלקינה. באולימפיאדה היא ניצחה בהחמצת השיא ב-14 מאיות, ורק דחתה קביעת עולם חדש ומתבקש, 8:52.78 ד' בליגת היהלום.
סיפור ענק היה שיאה של האמריקאית קנדרה האריסון (24) ב-100 מ' משוכות. האריסון שיפרה בלונדון, במאית אחת שיא עולם בן 28 שנים מהתקופה החשודה בסמים, של הבולגריה יורדנקה דונקובה והעמידה אותו על 12.20 שנ'. רק מה, השיא לא נקבע במבחנים האמריקאים הקובעים מי יטוס לאולימפיאדה בכל מקצוע, בהם האריסון סיימה במקום השישי בלבד.
רבים העלו תמיהה לגבי ראשי האתלטיקה בארה"ב שלא הסכימו לשנות את השיטה המיושנת לקביעת הנציגים באולימפיאדה והשאירו אותה בבית. ומה קרה בסוף? גם בלי האריסון, הפודיום התמלא ב-3 אמריקאיות ובראשן בריאנה רולינס שהסתפקה ב-12.47 ומדליית זהב אולימפית.
הברק שוב היכה
ואיך אפשר בלי הפנים של האתלטיקה, אוסיין בולט. איך יתמלאו האצטדיונים אחרי פרישתו ב-2017? הפנומן, הייצור מכוכב אחר, שמעולם לא נמצא רבב בבדיקות הסמים שלו, הגיע לריו כשאינו נחשב למנצח "בטוח" אחרי פציעות וסימני שחיקה. ההערכה הייתה שג'סטין גטלין האמריקאי מסוגל לקחת הפעם את ה-100 מ' ואולי גם ה-200 מ'.
בולט אמנם איטי בהשוואה לעבר, אבל עדיין מצוין תחרותית והרתעתית, פתר את שאלת האיש המהיר בעולם תוך 9.81 ש'. גטלין הסתפק בכסף. ומכאן כבר לא הייתה שאלה מי יזכה גם ב-200 מ' ומי יוביל את הרביעייה המנצחת ב-4X100 מ'.
9.70 שנ', זהו ממוצע הזמן של הפנומן ב-3 האולימפיאדות ב-100 מ': 9.69, 9.63 ו-9.81. ולחשוב שעד הגעתו לקדמת הבמה ב-2008, אף אחד בתבל לא ירד מה-9.7 שנ'. והוא עצמו גם הראשון (והיחיד) ששבר את מחסום ה-9.6 שנ'.
הזווית הישראלית
ואצלנו בישראל, רק חנה מיננקו הציגה רמה בינלאומית גבוהה. העובדה שגם בעונה שלאחר פציעה דורגה חמישית באולימפיאדה, ולפני כן זכתה בכסף אליפות אירופה באמסטרדם, מראה עד כמה ענק כישרונה. ליגה אחרת.
והייתה ב-2016 גם סנסציה ישראלית. ילנה דולינין, שרק בגיל 37 החלה לרוץ אחרי שהתגלתה במרוץ כפר-סבא, שברה השנה באופן מדהים את שיאה הלאומי בן ה-12 של נילי אברמסקי במרתון. 2:35.59 שע' במרתון ברלין היוקרתי שבו סיימה שביעית. סיפור מדהים.
לפנייה לכתב/ת 
