סרט הנקמה של הבמאי הישראלי בקרנות הקולנוע
במשך שנים נדחו בקשות של הבמאי משה זאבי לתמיכה בהפקותיו, אז הוא החליט לעבור לגרמניה ולצלם סרט שיתנגח בקרנות הקולנוע. "הדרישה" קושר בין מתנחלת אשכנזייה, מנהלת אמנותית מזרחית והיהודי זיס. מה ציפיותיו ממירי רגב? "שתבדוק היטב את 'שמאלני המזרח', לא חסרים כאלה בקולנוע הישראלי"
הבמאי משה זאבי נחשב לעוף מוזר בנוף הקולנוע הישראלי. יותר נכון לזאב בודד, יש האומרים - תמהוני. לא שזה מפריע לו להמשיך וליצור סרטים בעצמו - סרטים בהפקות זולות, זולות מאוד. כמעט לשימוש עצמי. את "העפיפונים של ארמנד" ו"מרחק ארבעה ימים משתי שנות אור" עשה בעלות מזערית של כמה אלפי שקלים. והוא מתעקש להמשיך. אם לא בארץ, אז בגרמניה - לשם לקחו אותו צילומי סרטו האחרון "הדרישה" ("Der Asnpruch"), או בשמו המקורי "פרויקט הקולנוע של זיסקינד אופנהיימר". הפקה שעלתה לדבריו 12 אלף אירו בסך הכל. כסף שהביא מכיסו, ללא תמיכת קרנות בארץ או בניכר.
העובדה שזאבי לקח את הפרויקט שלו לגרמניה - שם הוא מתגורר כיום - לא אומר שהוא לא הגיע לשם עם בטן מלאה על תעשיית הסרטים הישראלית, ובעיקר על קרנות הקולנוע. למעשה, "הדרישה" היא בעצם תביעה נגד קרנות הקולנוע בישראל שלא הסכימו לתמוך בו. יש שיגידו שמדובר בסרט תעמולה נגדם, אולי אפילו נקמה. לא בטוח שזאבי עצמו כל כך מתנגד לכך. "הטריגר לכתיבת התסריט היה הניסיון האישי שלי עם קרנות הקולנוע בעשור האחרון - בעיקר קרן הקולנוע הישראלי", הוא מספר.
גיבורת הסרט היא תמרה זיסקינד אופנהיימר (בגילומה של שחקנית היידישפיל מירי רגנדורפר), דתייה לאומית, ילידת התנחלות וחובבת קולנוע. זאבי מספר כי העלילה לוקחת אותה מעבודתה כמטפלת בעורכת דין חולה (לירון לוי-אביטל) מכפר שמריהו, למשרדי קרן הקולנוע. שתי הנשים ממוצא גרמני-יקי והן נחושות להפיק סרט על יהדות גרמניה בישראל. כשהיוזמה נדחית על ידי ראשי הקרן, הן מאשימות אותם בקומבינות ובאפליה על רקע פוליטי ועדתי. זאת מכיוון שהיועצת האמנותית של הקרן (דפנה גולדמן) היא שמאלנית קיצונית ממוצא מזרחי.
"במשך הזמן חשתי כי דרך קבלת ההחלטות שם אינה עולה בקנה אחד עם האמירות וההכרזות של מנהליה", מספר זאבי ממקום מושבו בגרמניה, "נתקלתי בלקטורים שעמדו בניגוד עניינים מובהק, כאשר שמתי לב כי בסופו של יום זוכים בתמיכה תמיד אלה המקורבים לצלחת, או אלה המומלצים על ידם. תמיד זה הזכיר לי את הבדיחה שכדורגל הוא משחק שבו משחקים 90 דקות ובסוף תמיד גרמניה מנצחת".
זאבי, המזדהה כאיש ימין, משתף את החוויה האישית הלא נעימה שעבר לאחר שהגיש בקשה לתמיכה מהקרנות ונדחה. "הגיע למחשב שלי מייל באקראי שנשלח אל מנהלת אגף הקולנוע במשרד התרבות, ובו נאמר 'תתעלמי מהבקשות שלו', וכן הלאה", הוא מספר, "הדוגמאות רבות והפכתי אותן למוטיב בחלק הישראלי של הסרט בהתחלה ובסוף".
הסרט - אורכו 80 דקות - דובר עברית וגרמנית. זאבי צילם את חלקו הראשון והאחרון בישראל, ויצא לגרמניה עם הגיבורה שלו כדי לספר על מעלליה בעיר היידלברג, לשם היא מגיעה כדי לתבוע פיצוי על נכסי סבי סביה, הטייקון היהודי יוסף זיסקינד אופנהיימר. מדובר במי שידוע בתור היהודי זיס, שעמד במרכז סרט התעמולה הנאצי המפורסם מ-1940 "היהודי זיס" בבימויו של פייט הרלן.
חזרה ל"הדרישה" של זאבי. אחרי מפגש שנוי במחלוקת עם גרמניה החדשה ומאבק משפטי ארוך ומייגע, תמרה מנצחת בתביעתה וזוכה בממון רב. אלא שיש רבים שאינם מרוצים מהכרעת הדין ומאיימים עליה. היא נאלצת להימלט חזרה לישראל. היא שבה ארצה כאישה עשירה ומיד עם נחיתתה מקבלת טלפון מיו"ר מנהלת התרבות, המבקש ממנה לעמוד בראש ועדת האיתור למנהל חדש לקרן הקולנוע. היא מסכימה וממנה את עצמה. מה שמאפשר לפתוח בניקוי האורוות בקרן.
בהפקה העצמאית של זאבי, שאת חלקה ניסה לממן באמצעות אתרים למימון המונים, משתתפים 25 שחקנים בסך הכל, מתוכם עשרה ישראלים. ביניהם גם מי שהפך לכוכב הבית שלו, ג'וש שגיא. זאבי כתב, הפיק, ביים וצילם בעצמו. הוא התחיל בפרויקט בפברואר 2015, ואחרי הפסקה של שנה וחצי במהלכה עבר לגרמניה, חידש את הצילומים בארצו החדשה. עריכת הסרט הסתיימה בספטמבר 2016, ולפי הקולנוען עצמו רק רבע ממנו מתרחש בישראל.
זאבי מסביר את ההקשר האנטישמי של סרטו ומקורותיה המשפחתיים של הגיבורה שלו, ומנסה לחברם להתנהלות שעומדת לטענתו מאחורי שיקולי קרנות הקולנוע: "דווקא תמרה נופלת לאפליה פוליטית, ולטעמה גם עדתית בישראל, למרות שהיא עצמה אשכנזיה".
תמרה היא דמות פיקטיבית שמנסה, ולא בטוח שמצליחה בסוף, לשנות סדרי עולם בקרנות הקולנוע, אבל נראה כי זאבי תולה תקוות בשרת התרבות מירי רגב, שתעשה את העבודה במידה רבה יותר של הצלחה בחיים האמיתיים. "אינני טוען כי קרן הקולנוע פועלת על רקע עדתי", הוא מבהיר, "אבל מה שאני כן רוצה לומר הוא שמירי רגב צריכה לבדוק היטב מי הן הנפשות הפועלות בתעשיית הקולנוע. ושתבדוק היטב את 'שמאלני המזרח' - לא חסרים כאלה בקולנוע הישראלי, ובתוכם גם בין הלקטורים וקובעי המדיניות של התמיכות".
בקרן הקולנוע הישראלי סרבו להתייחס לדברים.
