בשישי האחרון, בחצות, אחרי 80 שנות עבודה, סגר בקרנגי דלי המפורסם של מידטאון את שעריו. לאורך כל השבוע שקדם לסגירתו, פקדו את המקום לקוחות שזוכרים את הדליקטסן האייקוני מהשדרה השביעית מימים אחרים.  השיפון עם ערימות הפסטרמה. זו הייתה המנה שכולם ביקשו לקבל בפעם האחרונה. אנחנו אולי לא מזהים את המנה כיהודית אבל דלי כבר מזמן אימץ תרבות קולינרית משלו.

מאריה הארפר לוין היא כבר הדור השני למתחזקי הדלי. עם הודעת הסגירה ביקשה להעביר מסר. "ביחד עם בתי שרי, ולכבודו של אבי המנוח מילטון, אני רוצה בכנות להודות לכל לקוחותינו הנאמנים, שביקרו בדלי בשמונים השנים האחרונות. מאז שאבי הופקד על המקום בשנת 1976", אמרה, "זה היה ביתינו בשני וזו הייתה זכות לשרת כל אחת ואחד מכם. למרות שזו הייתה החלטה קשה מעין כמוהה", הוסיפה, "אנחנו מודים לכם על המכתבים,הביקורים והסיפורים שחלקתם איתנו מהמקום".

הלהיט של שנות העשרים. (צילום: ירון ברנר)

ניו יורק אוהבת מסורת, היא אוהבת לאהוב את המוסדות שלה ולבנות סביבם סיפור. בשנים האחרונות ניו יורק הפכה יותר מאי פעם למעצמה קולינארית ורבים חושבים שאולי השיאים שכובשות המסעדות מסביב משאירים את כל מוסדות העבר מאחור.

רגע לפני סגירת הדלי, פרסם הניו יורק פוסט ידיעה בה מסופר על שוטף כלים של הקרנגי שהפך במרוץ השנים למסעדן. סאמי מוסוביק, מהגר יוגוסלבי שהיום מחזיק בכמה מסעדות במנהטן הציע פעמיים לרכוש את הדלי בו החל את דרכו האמריקאית. רגע לפני הסגירה הוא אפילו הכפיל את הצעת המחיר שלו. בכתבה מספרים על סכום של 10 מיליון דולר. אך הדלי, כך נמסר, לא עומד למכירה. "המשפחה לא שוקלת הצעות פומביות לרכוש את הקרנגי דלי", הגיבו בעקיצה. ובכל זאת, הצעות כאלו לא מגיעות בכל יום.

בשנות השלושים עוד היו בניו יורק קרוב ל-2000 מעדניות יהודיות, דליקטסן. המהגרים היהודים מגרמניה בעיקר הצליחו לכבוש את החיך המקומי. רובן לא בהכרח כשרות, גם היום, ומציעות מנות מגוונות, אבל כמעט תמיד מציעות גם את המנות המסורתיות, מגפילטע פיש, בריסקיט, קניידעלך, כבד קצוץ, לחמים ונקניקים ודגים קרים.

בספרו Pastrami on Rye” , עוקב טד מרווין, פרופסר מומחה בלימודי יהדות, אחר עלייתן ונפילתן של הדליס בניו יורק. 10 שנים הוא חקר את הנושא ומצא שתרבות הדליס הייתה גם זו שבמידה רבה עודדה את ההתבוללות היהודית באמריקה. הדליס נהגו להזכיר למהגרים ממזרח גרמניה את הבית. אבל בספרו מתאר מרווין שמי שקידמו את הדליס לקדמת התרבות בעיר היו הדור השני, ילדי המהגרים שנולדו כאן בארה"ב ומצאו דרך לחבר בין שימור התרבות שלהם והחיבור עם הקהל הרחב.

רבים מהם חשבו שמאכלי הדלי היו הדרך החילונית לשמר את התרבות היהודית. עדות לפופולאריות לה זכו הדליס באותן שנים בקרב יהודים וגוים כאחד היא הצהרתו של ההיסטוריון ג'רום כרין שתיאר את תרבות הדליס בשנות העשרים כ"עשור הדליס", בו התרבות היהודית היא הפופולארית.

מהאלפים של אז נשארו היום הרבה פחות. פעם היה זה מקום מפגש מבוקש. היום רבות פשוט מוכרות בעיקר מוצרים כמעדניות. אולי זה כי היהודים כאן לא בהכרח כבר מזהים את המאכלים האלו מבית אבא וגם הטעם הקולינארי מבקש קצת יותר. אלו שעדין עומדות איכשהו הצליחו למתג את עצמן כמוסדות אופנתיים אפילו.

בספרו טוען מרווין שהיום בניו יורק נשארו רק 15 דליקטסנים שמשמרים את קווי המתאר המקומיים. הוא מתאר את הריחוק מהיהדות, את החשש מהשמנה או המודעות הבריאותית שדי נוגדת את הערכים התזונתיים של המאכלים בדלי, את המבחר של אותם מאכלים גם במרכולים ואת ריבוי האופציות מסביב.

לזכותן של הדליס שעדיין עומדות ומשגשגות הוא זוקף את הנוסטלגיה. יש את הדלי'ס ששימרו את האווירה המקורית, הן נראות מיושנות והן מתגאות בזה, בכ"ץ למשל, דלי שמוכר מכמה וכמה סרטים שצולמו בו, תוכלו מיד לחוש באווירה שהייתה עוד אז כשנפתחה, לפני למעלה ממאה שנה.

האוכל היהודי המסורתי למדי בתפריט נשמר די זהה לתפריט הראשוני, והמחירים, די גבוהים. כל אלו עדיין מובילים לתורים ארוכים, בעיקר בסופי שבוע. האווירה כנראה בכל זאת עושה את ההבדל ורבים אוהבים עדיין להרגיש בניו יורק של פעם.

ראס אנד דוטרס, הוא דלי שקיים כבר למעלה ממאה שנה אבל כשתגיעו אליו לא יהיה לכם מושג. הדלי הצליח להמציא את עצמו מחדש ואם כבר המלחתם לתפוס מקום תגלו מסעדה איכותית שבשיק רב מגישה את ההרינג והירקות שכולנו מכירים.

אולי לא פשוט יהיה לשחזר את ההצלחה של המאה הקודמת ולהשיב לדליס של ניו יורק את תהילת העבר, אבל האמת היא שנפתחו כמה מסעדות בשנה האחרונה שניסו לשחזר את הטעמים המוכרים של אותם ימים, וגם בקרנגי טוענים שסגירת המקום לא נבעה מבעיה כספית אלא בעיקר מעייפות החומר. אולי השילוב של הנוסטלגיה, הניחוח היהודי והתרבות העתיקה כל כך יספיקו כדי לשמר את המוסדות המוצקים כל כך, לעוד שנים ארוכות.