עשו איתו חסד
בתחילת הפרשה נחקר אלאור אזריה במצ"ח בחשד לרצח, אך מאוחר יותר - בנסיבות שאינן ברורות, הופחתה האשמה להריגה. אלא שדווקא הכרעת הדין מקימה מתוכה בדיוק את יסודות עבירת הרצח
הרשעתו החד-משמעית פה אחד של אלאור אזריה והכרעת הדין החריפה של שלושת שופטי בית הדין הצבאי בקריה הם ניצחון בנוק-אאוט של הפרקליטות הצבאית על צוות ההגנה, שמומן באמצעות קמפיין מימון המונים "הדסטארט" מכספי הציבור. הדברים הנכוחים שכתבו השופטים, ושצריכים להיחרט בלוח התמיד של המשפט הישראלי ליד פסקי הדין בפרשת כפר-קאסם, משפט גבעתי וזה שלא נכתב על חנוני "קו 300", מנמיכים מניה וביה לרמת הבל את כל מי שקראו להעמיד לדין את אזריה בדין משמעתי בלבד, או "לסגור את העניין בשקט ובפנים" כדי למנוע פגיעה בצה"ל, או גינו את התובע וייסמן והפרקליט הצבאי הראשי אפק על שלא הסכימו לגישור או פישור בתיק. דין משמעתי על מה? אזריה אשם שלא חבש כומתה? שדפק נפקדות מתורנות מטבח? לסגור ולטייח פרשה כל כך חמורה - זה מה שצה"ל צריך, במקום הכרעת דין שתקבע חד־משמעית מה מותר או מה אסור? גישור באיזה עניין? לאן הוא אמור להוביל?
למעשה, הפצ"ר והתובע נקטו את מידת הרחמים כלפי אזריה ועשו עימו חסד גדול. בתחילת הפרשה הוא נחקר במצ"ח בחשד לרצח, אך מאוחר יותר, בנסיבות שאינן ברורות, הופחתה בידי הפרקליטות הצבאית האשמה שיוחסה לו, וכתב האישום הוגש בגין הריגה, הסעיף שבו גם הורשע. אלא שדווקא הכרעת הדין מקימה מתוכה בדיוק את יסודות עבירת הרצח.
על פי הראיות שאספו חוקרי מצ"ח, אמר אזריה סמוך לאירוע לחבריו ומפקדיו כי "הוא דקר את חבר שלי וגם לו מגיע למות" ו"המחבל הזה היה חי, הוא צריך למות". אחר כך חזר בו וטווה ביחד עם הסניגורים המפולפלים שלו מערך הסברים חליפי, אך מלא סתירות ופרכות כרימון, על פיו האמין שהמחבל עדיין מסוכן ואולי נושא פצצה. השופטים דחו את גרסתו וקבעו כי היא "מתחמקת, מתפתלת ומתפתחת" ודחו את שאר טענות הסניגורים, לרבות שהמחבל כבר היה מת כשאזריה ירה בו, זאת למרות שהוא נראה בבירור מתנועע בסרט הווידיאו. האירוניה של השופטים ברורה כשהם כותבים על אודות "היעדר ביסוס עובדתי לאפשרות התזוזה של אנשים מתים".
השופטים מסכמים: "הנאשם ירה במחבל, שהיה שרוע על הכביש במשך דקות ספורות, כשהוא פצוע בגופו מקליעי רובה שנורו לעברו בעת שניסה, מוקדם יותר, להרוג חיילי צה"ל. באותו שלב לא סיכן המחבל את הנאשם ואת יתר הנוכחים בזירה, והירי בו נעשה שלא על מנת לקדם את פני הסכנה. כפי שקבענו, הירי בוצע משום ש'מגיע לו למות', בשל מעשיו הנפשעים הקודמים".
סעיף 300 לחוק העונשין קובע כי "העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד: (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם". סעיף זה הולם בדיוק נמרץ את תיאור העובדות בידי השופטים, ועליו היה צריך להיות אזריה מועמד לדין. ההגנה הייתה מעלה שורת טענות ומביאה את האמור בסעיף 301 כי "יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה" ואומרת כי הפגיעה בחייל מחטיבת כפיר שאותו פצע המחבל הפלסטיני הרבה לפני שאזריה הגיע לזירה, הייתה התגרות ו"קנטור", עוד מונח משפטי שגור במשפטי רצח, סמוך למעשה. ייתכן שבית המשפט היה מקבל את הטענה הזו ומרשיע את אזריה רק בהריגה. ייתכן שלא. אך זהו עניין לבית המשפט ולא לפרקליטות להחליט. בזכות טוּב הלב של הפצ"ר ניצל אזריה בעור שיניו מעונש כבד הרבה יותר.
המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
