שמעון מזרחי משדר אנרגיה שלילית

זה לא המאמן. לא זה, לא הקודם לו ולא זה שקדם לו. לא. קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב נחלשת ונכשלת בגלל - אין דרך אחרת, עוקפת ומעודנת לומר זאת - הנהלתה. היא מפולגת. היא פרומה. היא מפורקת. היא מפוררת.

עונה אחר עונה נבנית הקבוצה טלאי על טלאי. לא ניכרת טביעת אצבע מקצועית ברורה. שחקנים מוחתמים מהגורן ומהיקב על בסיס מקום פנוי. אין בנייה מהיסוד. מאמנים מקבלים שחקנים שהוכתבו להם. שהוצנחו עליהם. כך לא אמור להתנהל מועדון כדורסל, שכיום הוא עסק כלכלי לכל דבר ועניין. מבחינה ניהולית ניתן לזהות לא רק רשלנות, אלא הפקרות. כסף עצום מתבזבז בגלל החלטות שגויות. שחקנים ומאמנים שפוטרו ממשיכים ליהנות ממשכורות שמנות. זה כסף ריק. כסף שכל הקלוריות בו ריקות. כל טלאי-על-טלאי הוא חור נוסף בכיס המחורר משכבר. אופן התנהלותה של המערכת מעורר לא רק תחושה חריפה של היעדר יד מכוונת, אלא גם ואולי בעיקר של בזבוז בלתי נשלט.

(צילום: ראובן שוורץ)

מכבי היא עסק פרטי ומותר לבעליו ולהנהלתו להתנהל כפי שהם רואים לנכון. אבל ההתנהלות הזאת, שניתן לשפוט אותה רק על פי מבחן התוצאה, היא שגויה. היא אומללה. האם בדרג הניהולי הבכיר ביותר קיימת אי בהירות, וגרוע ממנה, אי החלטה באשר למקור הסמכות היחיד והבלעדי בקביעת סגל השחקנים והמאמן? האם כאשר כל אחד מחברי ההנהלה מושך לכיוון שלו, לאנשים שלו, הוא מונע אפשרות של קבלת החלטה מקצועית נכונה ומושכלת?

ועל הכל שורה רוחו הזעפנית, הקודרת, של שמעון מזרחי, שפניו חתומות, מכורכמות, אומרות הכול בלי לומר דבר. תמיד עטויה עליהן ארשת של אי שביעות רצון. אבוי, מפעל חייו קורס ומתרסק משחק אחרי משחק. עיניו כלות. אין בכוחו למנוע את ההתרסקות. שמעון אולי אינו הבעיה, אבל ספק אם בכוחו לפתור אותה. לא אחת נראה כי הוא הפיל בהיכל, אשר בשל הזהירות היתרה, המופלגת, בכבודו איש אינו מעז לומר לו את אשר ראוי שייאמר. הגיעה העת לזוז, בבקשה, הצדה.

האיש רב זכויות, ודאי. אין על כך עוררין. הוא ראוי לכל מילת שבח והוקרה שנאמרה עליו. חתן פרס ישראל. יותר מזה? אבל כמי שלא פרש בשיא - בשיא הוא כבר לא יפרוש - מתבקש (גם בהיעדר מבקש) כי הוא יואיל לפנות את המקום הקבוע שלו במרחק ריח זיעה מספסל המחליפים. נוכחותו שם אינה מוסיפה אף לא שמץ סיכוי לניצחון. לא מן הנמנע שהיא אחת הסיבות להפסדים. אין שחקן שייתקל במבטו שלבו לא יתכווץ למראהו. האיש מקרין ומשדר אנרגיה שלילית, דווקא בשל האהבה היוקדת בו למועדון, לקבוצה, למפעל החיים המפואר שלו.

פניו, שאינן אומרות דבר אבל משקפות, כבצילום רנטגן, את כל מה שהוא מחזיק בבטן - על עמיתיו להנהלה? על אנשי "המחנה היריב" בה? על השחקנים? על המאמן המהווה ברירת מחדל? – הן, בתמצית, כל מה שקורה העונה בקבוצה בפרט ובמועדון בכלל: חוסר שקט מתמשך, סבלנות פוקעת, סף גירוי נמוך של עצבים מרוטים, אי יכולת להתמודד עם העובדה שהקבוצה הפכה זה מכבר לקבוצה בינונית ביורוליג, לקבוצה שנוחלת הפסדים, ואף תבוסות, ברצף, לקבוצה שאין בה אנרגיות, אין בה פרגון, ויש בה, או-הו, מחנאות, סכסוכים, ריבים.

לא מגיע לו אחרי כל השנים, ההשקעה האין סופית, האהבה, ההתנדבות, משאבי הנפש העצומים, להניח יסוד לתחושה כי זה הזמן לזוז הצידה, לפנות מקום. להתמנות לתפקיד שכל כולו הוד והדר והילה ותהילה - נשיא מועדון מכבי תל אביב בכדורסל? ועדיין לא אמרנו אף לא מלה אחת על דייויד פדרמן. אולי משום שהוא נראה מהאו"ם. פניו לכאן או לכאן, אני לא יודע לאן. מי יודע?

הקבוצה חולה ויש פיל בהיכל. יש מי שיודעים טוב ממני מה נדרש לעשות כדי להבריא אותה.