לוזון, ממך ציפינו ליותר
לא מעט אוהדי הפועל ת"א התאהבו במאמן למרות משקעי העבר, אבל הנטישה שלו רגע לפני הדרבי ניפצה את הרומן לרסיסים ופירקה את המשפחה. וגם: המשחק הכפול של השחקנים, ולמה האחים ניסנוב צריכים להרים טלפון לוואליד באדיר
אז נכון שאנחנו, האוהדים, לא ממש אוביקטיביים ואהדה אדוקה לקבוצת ספורט אהובה היא דבר רומנטי לחלוטין – ועם זאת, היינו שמחים לגלות, במיוחד בעיתות משבר, שגם הצדדים האחרים בסיפור הזה חושבים כמונו, לפחות מקצתם.
לא מעט מאיתנו, אוהדי הפועל ת"א, התאהבו בגיא לוזון, ולמרות משקעי העבר, הצלחנו לייצר מערכת יחסים חמה ואוהבת ומלאת הערכה וכבוד הדדי, שהפכה את ה"סיבוב השני" בינינו לרומן לא רע בכלל. החודשיים וקצת האחרונים היו מרגשים וסוערים, וללוזון יש חלק נכבד באיך שהחבר'ה שלנו – אלה שלפני הגעתו היו חסרי אנרגיה – נתנו את הלב והנשמה על כר הדשא, למרות שלא קיבלו הרבה בתמורה.
(צילום: אורן אהרוני)
אבל ההכרזה האחרונה של לוזון שנמאס לו ולא מתאים לו יותר והוא קם והולך הרסה לא רק אותנו, את "בני הזוג" שלו, אלא נתנה וואחד זעזוע לכל המשפחה המורחבת. איך אמורים להרגיש ה"ילדים" שאבא קם ועוזב, ככה פתאום, משאיר אותנו עם התהיות מדוע ויתר ולא ניסה לעשות יותר. ומה יחשבו השחקנים שיישארו פה אחרי שחלק מהחברים שלהם ילכו גם כן? איזה מסר הם קולטים? אבא לוזון קם ונטש, רגע לפני הדרבי, כמו ההוא שעמד על הקווים לפניו, שקם וברח, פשוט כי (גם) הוא לא היה יכול יותר. הם מפחדים.
לוזון היה יכול, וצריך היה – להישאר. כי גברים מהזן שלו אמורים לתת את הכל, ומי יודע, אולי הוא אפילו היה מצליח. נקווה שהאבא החדש שלנו, זה שלא היה אבא כל כך מוצלח בעבר (ובפשטות: לא עשה חייל בקבוצות האחרונות שאימן), יוכיח לנו שהוא יכול להיות דמות אב ומודל לחיקוי – לשחקנים ולנו. ואם כבר רוצים להרים את המשפחה מהקרשים, למה לא להביא לנו איזה בן אהוב ויקר? וואליד באדיר פנוי ויכול להיות תוספת כוח משמעותית, לאחות את השברים ולהפוך אותנו, שוב, למשפחה מאושרת.
ומילה על השחקנים: אז נכון שיש להם קריירה קצרה ולחלקם חייבים כסף ועוד ועוד נסיבות מקלות שנזקפות לזכותם, אבל למה הם לא יכולים לתת קצת יותר? עוד שלושה חודשים – מעשה שיעשה להם רק טוב, לא משנה לאן נגיע בסיום העונה הזאת. הרי חלק מהם לא ממש היו משחקים בחודשים האחרונים אם לא היו מקבלים אצלנו את הצ'אנס. אבל שוב, אנחנו הרי לא אוביקטיביים – ולמרות שחלק מהשחקנים הצהירו לא פעם בעבר על אהדתם לקבוצה (ואחד מהם אפילו צולם ביציע כילד אדום למהדרין), כנראה שהרומנטיקה היא מהם והלאה.
ומה זה עושה לנו? אנחנו מפורקים גם בלי המפרק וצוברים עוד ועוד חוויות עצובות והקריירה שלנו ביציעים לא נגמרת לעולם, אבל אנחנו, כמו ילדים טובים במשפחה מפוררת, נהיה שם תמיד, עד הסוף. עד סוף הקריירה.
פורסם לראשונה 12/01/2017 09:57
לפנייה לכתב/ת 
גיא לוזון
צילום: אורן אהרוני
מומלצים
