הרופא אמר: "קרוהן זו מחלה של נצח"

בשיתוף חברת יאנסן

מרסל מוסרי מספרת את סיפורו של יאיר, שחלה בקרוהן רגע לפני הגיוס - ועל ההתמודדות עם המחלה שאיימה לשבש לו את החיים.

מעולם לא הגעתי אל בית הכנסת בזמן שהגיעו שאר המתפללים.

היה זה תמיד באיחור, קצת לפני שהחזן סיים את תפילת הערבית וברך ב"חזק וברוך" את מתפללי היכל בית הכנסת, כשהייתי נכנס בשקט בשקט. נעמדתי ליד אבי, ואת הפסוקים שנשארו אמרתי חזק וברור, בקול ובכוונה אמיתית, הפותחת גם את שערי הרצון הנעולים היטב.

בסוף, כשתמה התפילה, ניגשו אליי המתפללים, לחצו את ידי ואמרו "כל הכבוד יאיר", "צדיק גדול אתה". לו ידעו שהגעתי הרבה אחריהם, לו לא היה בי את יצר התחרותיות הזה הגורם לי להאפיל גם על אלו שהתחילו את המרתון הרבה לפניי, אולי היו נוזפים בי, מעקמים פרצופם ושואלים "עכשיו באים?".

עוד קצת ואני אחזור

גדלתי בשדרות, בבניין שיכון טוב, אולי הכי טוב שהיה בשדרות. מנהל בית הספר שלי גר איתי באותו הבניין. את הצלצול היינו שומעים שנינו מן הבית ויורדים יחד במדרגות. הוא אהב אותי, הייתי תלמיד טוב, חכם ואם האמצעים בשדרות של תחילת שנות התשעים היו רבים יותר, אולי אפילו הייתי מנהיג כיתת מופת או משהו.

בערבים, כשהייתה אמי מגישה אל השולחן מרק חם, תבשיל טוניסאי שהכינה, וסלט שומר, "כדי ילכם טוב בקיבה", הייתי מביט עליה ועל אבי ורואה כמה עדנה הייתה ביניהם, רוך, כבוד הדדי ואהבת נצח. האהבה הזו אגב, קיימת עד היום.

גמלתי בלבי לעשות הכל כדי לגרום להם להתגאות, כדי שברחוב, בשוק או במכולת השכונתית, יזקפו את ראשם ויגידו:"יאיר זה הבן שלי, כמובן!", אז אמרתי להם, שאני עוזב, לפנימייה בפתח תקווה, מקום בו אוכל ללמוד אנגלית ומתמטיקה ברמה גבוהה וגמרא ותורה שבעל פה. מחיתי את דמעותיה של אמי ואמרתי לה: "יש לך בן מנצח. עוד קצת ואני אחזור, מבטיח".

והיא האמינה לי, נתנה לי את ברכתה וברכת אבי, ובתחילת נעוריי, מצאתי עצמי בפנימייה דתית זרה, מזמר תפילות בנוסח שונה מבית הכנסת של שכונת ילדותי. שאר התלמידים, שהגיעו מהרצליה או מרעננה, ראו בי נטע זר גם אם לא אמרו ובכל זאת, תוך זמן קצר, הובלתי. ציוניי עלו הרקיעו שחקים, והרבנים המלמדים, הפצירו בי לא להפסיק.

לא אהיה נדוש, אבל את המשפט האלמותי האומר: ש"האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק", אהיה חייב להכניס פה, כי רגע לפני שתמו הבגרויות, רגע לפני שאחזתי את תעודת הבגרות בידי ותפסתי אוטובוס הביתה, להראות להוריי שהנה, המאיות רבות ובקרוב אעמוד בקו האש, לבוש מדי חאקי ואגן על המדינה שכל כך אהבו, רגע לפני כל זה, הרגליים החלו לכאוב, ולא עזרו הטיפולים ולא עזרו ימי מנוחה.

הבצקות שהחלו להופיע עליהן, המשקל הרב שאיבדתי תוך חודשיים, ותחושת העייפות, נתנו בידי כרטיס לכיוון אחד ואמרו לי "קדימה, אל בית החולים".

לא משנה מה זו מחלת הקרוהן הזו, אני אנצח אותה

שבועיים שלמים ישבו לידי הוריי, לא זזו ממיטתי. האכילו אותי בכוח, גם כשהיה לי צינור הזנה מחובר אל היד, ליטפו את מצחי כשחום עז בא אליו וברכו אותי בכל הברכות שידעו. כשתמו כל הבדיקות, וישבנו שלושתנו אל מול הרופא, באו שוב דמעות אל עיניה של אמי וזו ביקשה ממנו לדבר, לספר לה מה יש לילד.

"קרוהן, יאיר חולה בקרוהן", אמר הרופא, והוריי, שלא הבינו על מה מדבר, הביטו בי בשאלה, גם אני לא ידעתי. אבל איכשהו, בערה בי התודעה, שלא משנה מה זו מחלת הקרוהן הזו, אני אנצח אותה.

"ריבונו של עולם", לחשתי רגע לפני שנכנסתי אל לשכת הגיוס. "ברך אותי להצלחה ובריאות, עשה שלא יבחינו בבצקות שעל רגליי ובחורי המחטים שעל ידיי, עם כל כאב אתמודד, עם כל דלקת ועם כל חולי, תן לי את הפרופיל הגבוה ביותר שאוכל לקבל".

עוד לפני שפתחתי את פי וביקשתי "גולני או צנחנים", אמרה לי המש"קית: "פטור מוחלט עקב מחלה אלא אם כן אתה רוצה להתנדב".

יצאתי החוצה, התיישבתי על ספסל בגינה, הכנסתי ראשי בין רגליי ובכיתי את נשמתי. גם חומות בצורות יכולות להתפרק, עובדה.

טוב, כבר הספקתם להכיר אותי, כמובן שהתגייסתי. לא ללחימה, אבל מדים, כומתה, ודיסקית עם שמי ושם משפחתו של אבי, היו נחלתי שנתיים.

והיו אשפוזים, הו, המון אשפוזים. דלקת במעיים שלא טופלה בזמן, הצרה לי אותם, וכל אוכל שניסיתי לאכול, עורר אצלי כאבי בטן עזים. למעשה, כך זה עד היום. כשאכלתי סבלתי, הרגשתי כמו בסיוט בלתי נגמר, כמו במערבולת רעה.

וכשבאו חברים, משפחה ומכרים ואמרו לי "אני מכיר חולה קרוהן, הנה כמה עצות, תעשה בדיוק כמוהו", ניסיתי וכאבתי.

ניסיתי וכאבתי עוד יותר.

לכל אחד הקרוהן שלו

"לכל אחד הקרוהן שלו", אמר לי הרופא שלי באיזו פגישה. והבטתי לו אל תוך העיניים וצעקתי: "אבל תסתכל עליי, אני לא אדם של מחלות, איזה מן קרוהן יש לי ואיך מפיגים אותו? עזור לי!".

הרופא שתק והשפיל את עיניו כמו אומר "זו מחלה של נצח".

היום אני בן 36, בעל שני תארים, עורך דין מצליח במשרד מאוד מוכר. האנשים שסביבי, מלבד משפחתי לא יודעים על המחלה הזו. הם רואים אותי לבוש חולצה מכופתרת, מבושם, אסרטיבי וחזק, בדיוק כמו שהייתי עוד משחר ילדותי.

אבל בלילה בלילה, כשאני נכנס אל החדר ומחבר אל הוורידים את מכשיר ההזנה המאכיל אותי 12 שעות אני חושב לעצמי שאולי אני לא כל כך חזק ואולי, על אף שאין פתרון למחלה, אלא רק דרכי התמודדות, אולי, אילו הייתי קצת יותר נחוש, הייתי מוצא אני פתרון למחלה עוד בהתחלתה.

בלילה, לפעמים, דמעה זולגת מעיניי, אני נזכר שוב בבית הכנסת, בקול החזק שלי אומר את "שמע ישראל".

תמונת הניצחון שלי

בטירונות שעברתי ובתארים שהוצאתי ללא כל קושי, לאחר מכן, אני מרים את עיניי, ומעל הטלוויזיה תמונה קטנה עם מסגרת מוזהבת, ובתמונה, אמי בצד אחד, אבי בצד השני ואני ביניהם, אוחז תעודת סטודנט מצטיין ומחייך אל המצלמה.

הנה ההזנה החלה לעבוד והעיניים מתחילות להיעצם, אבל רגע לפני אגיד שאולי, בכל זאת, ניצחתי.

הנה, תביטו על התמונה- הוריי שניהם מחייכים וזה הרבה ממה שביקשתי לעצמי.

הו, אלוהים, הגדול מכל גדולים, יש לי עוד כמה מטרות בחיים ואני אשיג אותן אתה תראה אלוה ים, אני אשיג הכל. עשה נא שאשיג הכל.