על זמניות וזמן
טור שבועי כנה ואמיץ של אישה ואמא המתגוררת רחוק מישראל ומשתפת בכנות בתובנות, בתהיות ובמחשבות הכמוסות שלה.
כל מה שלא זוהר ולא מלוטש, אלא שואף להיות אמיתי, כנה ואישי.
הכותבת לא מבקשת להרשים או לפאר את עצמה, אלא לגעת ולחקור מה באמת מסתתר מאחורי הבנאליות הנפלאה של החיים האלו.
הכותבת רצתה להמשיך ולספר על עצמה אבל הילדה שלה התעוררה,
לכן היא תמשיך מאוחר יותר...
אין לי תחושה של זמן.
אני סובלת מהתופעה הזאת עוד מאז שהייתי ילדה. אבא שלי היה מתעקש שאענוד שעון, אבל המחוגים היו מתבלבלים לי ולא הצלחתי לפענח אם המחוג הקצר זה השניות, הדקות או השעות.
יום אחד, באמצע בית הספר פרצתי בבכי. לא נכנסתי לכיתה הנכונה בזמן המתאים.
המנהלת התקשרה לאמא שלי שעלתה על פתרון. היא ציירה לי ציורים של שעון ומחוגים כדי שאעקוב אחריהם ואדע מתי ללכת ולאן. יצירתי, מושקע, אבל גם זה לא עזר לי.
אז עברתי לטכנולוגיה משוכללת יותר. שעון ורוד דיגיטלי. בעיקר ורוד. עד היום אני זוכרת כמה התרגשתי לענוד אותו בגאווה גדולה על ידי הקטנה. פסעתי במסדרונות בית הספר וידעתי להגיד לכל מי שרק ישאל מה השעה.
כשגדלתי וניגשתי למבחני הבגרות בתיכון, המליצו שאניח שעון מולי ואתבונן בו בזמן המבחן. אבל איכשהו כשהגיע הזמן להגיש את הבחינה אני הייתי עדיין משולהבת בכתיבת פרשנויות והסברים מעמיקים על הנובלה המרגשת שנשאלתי לגביה בשאלה הראשונה.
עם השנים כבר למדתי לקרא את השעה, אבל עדיין תחושת הזמן הפנימית שלי לא תואמת את העולם שמסביבי.
אני יכולה לבלות שעות בתחושה שעבר רק רגע, בחלומות בהקיץ או בהתבוננות בעננים ובצמרות העצים שמרקדים.
כשהאיש שלי מבקש ממני למהר כי יש לנו חצי שעה להגיע לפגישה עם חברים. אני מסבירה לו בביטחון מלא את התכנון שלי להתקלח, להתלבש, לאכול, להכין תיק, לארגן את הילדות ולהגיע לשם תוך חצי שעה. כמובן שהוא מסביר לי שהזמן עובד אחרת. הוא מהר ממני, הוא עקשן, עקבי ולא מתפשר.
נדמה לי לפעמים שרוב חיי אני נעה לי כאילו הייתי עליזה בארץ הפלאות, מבקשת לחקור ולחלום בעוד השפן מגיע ומודיע לה שהוא מאחר. אותו שעון עקשן המתקתק מתוך בטנו של הקרוקודיל הגדול שמחפש לטרוף את קפטן הוק.
הזמן... כמה הוא מתעתע בנו. חמקמק וערמומי. מופיע ללא התרעה, ובכל רגע השעון המעורר יכול לצלצל ולהודיע לנו שזהו, זמננו תם. הכל היה חלום. או שאולי בעצם הגיע הזמן להתעורר, או שוב לישון ולשכוח.
יוגי באזאן טען שכשהנפש משתחררת מן הגוף יש לאדם יכולת לראות את כל חיו חולפים לפניו בעשר שניות ושאם הנפש היא מדיטטיבית ושלווה היא יכולה לדעת באופן מלא ולא שיפוטי מה היה השיעור שלה.
אני לא יודעת אם זה נכון או לא, אבל המחשבה מוצאת חן בעיניי. אני יכולה בעיניי רוחי לדמיין את כל רצף הרגעים של חיי חולפים כולם במהרה ממולי. ועדיין, אני נותרת עם סימן שאלה לא פתור.
מדי ערב מתעוררת בי כמיהה לשיחה טלפונית עם ההורים שלי.
אני מחשבת את השעות קדימה, מקפצת לי במקפצת זמן וירטואלית בין הבית ששם לבית שכאן, ומופתעת כמו תמיד לגלות שבארץ כבר מאוחר ואמא שלי כבר מזמן הלכה לישון.
איך זה שבכל ביקור מולדת אני נדהמת לגלות שעברו חמש עשרה שנים מאז עליתי על מטוס ועזבתי, ולמרות שעברו רק מספר חודשים מאז הביקור האחרון שלי בארץ. הזמן ,כמו מפה ממשיך לצייר על פנייה היפות של אמי.
והנה אפילו שנה חדשה הגיעה. שנת 2016. או שבעצם כבר 2017... משונה איך הזמן זר לי. בעוד אני מתבוננת בכפות ידיים קטנות ודביקות, מלאות צבעים ומדבקות, הזמן מתבונן בי חזרה במראה. מציג בפניי קמט קטן ושערה ראשונה לבנה.
הזמן אויב מר ועקשן נותן גם משמעות גדולה לרגע. הבודהיסטיים מאמינים בעיקרון הזמניות.
הם צוחקים עלינו, המערביים שמתעקשים לפאר ולרהט את חדרי המלון שלנו. ליצור כזאת מן האחזות. שכן הגוף, החומר וכל אותם הדברים שאנחנו מתעקשים כל כך לטפח הם זמניים וברי חלוף. אולי ממש בגלל זה, למרות שהזמן זר לי, ישנם רגעים מבורכים בהם אני מצליחה באמת להיות. אני שוכחת מהזמן ואני מתמזגת איתו. בהוויה. ברגע הקטן הנוכח. מתוך חיי הבנאליים, המטופשים והקסומים כל כך. ושם באמת, רק שם, מתקיים הכל. האינסופי נפגש עם הזמני.
הלוואי והשנה הזאת לא אלחם יותר בזמן אלא אצליח לשקע לתוכו. שאזכה לרגעים האלה בהם האור מציף אותי. וידים חמות מלטפות אותי. ברגעים בהם אני צוחקת באופן מלא ופרוע. בהם אני אוהבת באופן מתמסר ושלם. ושם הזמן כבר לא מפחיד אותי. הוא לא מאיים עליי. הוא קורץ לי. מזכיר לי. מעצים את זמניותו וקודשו של הרגע. ולרגע ממש לרגע, הזמן הוא חבר.
