מכבי חיפה הפכה למועדון חבוט / בעיטה חופשית

פעם מכבי חיפה הייתה הקבוצה שאוהבים לאהוב, זו שאתה מסמן אותה כקבוצה השנייה אחרי זו שאתה אוהד. אתה לא הופך לאוהד שלה, אבל שמח לראות אותה נותנת הצגות, מרשימה באירופה ומכירה לליגה שמות חדשים. נכון, זה היה די מזמן, אבל אי שם בשנות ה-90 גם מי שלא גדל ביציע ג' של קריית אליעזר נהנה מהכדורגל ההתקפי הסוחף שהביאו שמות כמו עטר, ברקוביץ', רביבו, מזרחי, חזן ומאוחר יותר בניון הצעיר ויניב קטן.

היא הייתה מהקבוצות האלה שכמעט ולא מעוררת אנטגוניזם אצל האוהד הנייטרלי. להערכתי באותן שנים היא גם בנתה לעצמה קהל אוהדים של צעירים שנולדו מחוץ לחיפה, אבל לא יכלו שלא להתאהב בכדורגל המבריק של עטר-ברקוביץ'-רביבו.

פעם כולם אהבו את הירוקים(צילום: ראובן כהן)

מאז, בעקביות וביסודיות, למדה מכבי חיפה לעורר אנטגוניזם והפכה לקבוצה שכמעט כולם נהנים לחבוט בה. אני חושב שזה קורה בין היתר כי יש במועדון את השילוב הרעיל עושר, יהירות, פוזה והכי גרוע: כדורגל מחורבן וכושל. מי לא יחבוט בחבורה?!

הנה יעקב שחר מסתובב עם כובע השריף ולא מבין שהעיירה השתנתה ואף אחד לא נבהל מהשליפות שלו. הנה רנה מולנסטיין מסתובב עם פרצוף סמוק (לפחות לקח משהו מפרגוסון) ולא מבין שאיש לא קונה את גניבת הדעת שלו. הנה גילי ורמוט שגדוש בים כישרון, אבל אפס מנהיגות, הנה רועי קהת שנראה כמו נער צופים אבוד, הנה דקל קינן ששוב עושה בור והנה כל היתר שמשלימים תמונה חיוורת שחוזרת על עצמה מדי שנה.

למד משהו מפרגוסון. מולנסטיין(צילום: ישראל יוסף)

רגע, ואיפה טור קרלסן? הוא האיש שבנה את הפאזל ואיכשהו יוצא יחסית בזול מחבטות המבקרים. הכישלון שלו בבנייה וכמו גם בהחלטות את מי משחררים ומתי, מציב אותו במרכז הפיאסקו. אבל לא נורא, הנה עכשיו צורף דמארי ואיולפסון, המועדון עובר תהליך, אוטוטו יבוא שינוי וכבר העונה נראה את התוצאות. ברוח הימים האלה תרשו לי להמר: לא יהיה כלום, כי אין כלום.

האגו של אלונה ברקת

מי שיכולה להפוך לגרסה העכשווית של הקבוצה ההיא שאוהבים לאהוב היא הפועל באר שבע. היא לקחה אליפות אחרי 40 שנות בצורת, היא משחקת כדורגל אטרקטיבי וילדים שגדלים ברמת גן ונתניה מכירים יותר את ווקאמה ובוזגלו יותר מאשר את השחקנים בקבוצת העיר שלהם. היא גם לא ממש מעוררת אנטגוניזם, זוכה לפרגון גורף עד כדי כך שכותבי טורים שאוהדים את מכבי ת"א מכריזים עליה בעוקצנות "המאמי הלאומית".

בבאר שבע צריכים להיזהר שלא להסתחרר מכל האהבה והפרגון שמגיעים מכל כיוון. דומני שבהתכתשות האחרונה בין המועדון למאור בוזגלו ראינו סימנים ראשונים. אלונה ברקת ויועציה, כמו גם ברק בכר, יכלו והיו חייבים לנהל את "המשבר" הזה בצורה הרבה יותר חכמה ומושכלת, בלי יותר מדי כותרות ובלי פיצוצים מיותרים.

צריכה לנהל ללא אגו. ברקת(צילום: יאיר שגיא)

נכון, לברקת אין שליטה על ההצהרות של יעקב בוזגלו או על הפוסטים של מאור, אבל מנהלת טובה מזהה עוד קודם לכן לאן העסק הולך, נמנעת מלהגיע לשם, ובטח שלא מסלימה את המצב. כן, פוסט תגובה של הבעלים, השעייה והזמנה לוועדת משמעת הם הסלמה.

נראה שיותר מדי אנשים (כולל מאור בוזגלו) נתנו לאגו שלהם להוביל את האירועים מבלי שאף אחד עצר ושאל: רגע, מה בעצם קרה? בואו נשב ונסגור סיפור. מי שדורש זאת מאבא נסער שמגן על הבן שלו הוא לטעמי קצת מנותק מהחיים - הציפייה שלי היא מאלונה ברקת להוביל ולעשות זאת.

מאור בוזגלו. יגמור את הסיפור?(צילום : יריב כץ)

מי ברח, מי נבהל ומי זומן

ועוד שלוש הערות על המהלכים החשובים של השבוע:

1. גיא לוזון הפציץ הצהרות, וברח מהפועל ת"א רגע לפני הדרבי. מנחם קורצקי הגיע ומנסה לקחת את תפקיד המושיע. במכבי נתניה עוד זוכרים לקורצקי איך לפני שנה הוא כבר התחפש למושיע, הפציץ הצהרות ואחרי חודשיים ברח מהמועדון. המאמנים מאכזבים, אבל הריטואלים של הכדורגל הישראלי אף פעם לא.

2. קצת יותר מחודשיים אחרי שאבי לוזון הכריז "אלישע לוי נכשל טוטאלית", זימן המאמן לא פחות מחמישה שחקני מכבי פ"ת לסגל הנבחרת. ואנחנו היינו בטוחים שהגדלת המונדיאל ל-48 נבחרות תזכה בתואר "המהלך הפוליטי של חודש ינואר".

3. חוץ מזה, כנראה אפשר להקפיא את השמש: להפועל רעננה יש נציג בנבחרת ישראל.