אין גבול: מה נשמע בפסטיבל הג'אז באילת
מאשפי גיטרה שהולכים על הקצה, דרך בילי הולידיי, שרה ווהן ואלה פיצג'ראלד בווריאציית לאדינו ועד נורית גלרון האהובה, בעיבודים שטרם שמענו - אלו ההמלצות שלנו למהדורת החורף של פסטיבל הג'אז באילת, שתצא לדרך ב-9 בפברואר
חצי שנה אחרי שהסתיים באילת פסטיבל הקיץ המאוד מוצלח, עומדת להיפתח מהדורת החורף של פסטיבל הג'אז בים האדום. פסטיבל הקיץ היה השנה כולו על טהרת הג'אז הישראלי. בגירסתו החורפית, בין ה-9 ל-11 בפברואר, שב הפסטיבל ומציג את העירוב שדומה כי הפך כבר לקונספט הקבע של פסטיבלים ג'אז עכשוויים: תערובת של ג'אז קלאסי בצד ג'אז עכשווי, והרבה מוזיקה מסגנונות סמוכים, בעיקר מוזיקת עולם.
דומה שכל הגבולות הקשיחים לשעבר, שהבחינו בין הסגנונות, נשברו, כפי שמעיד מנהלו האמנותי של הפסטיבל, איש הרדיו הוותיק, דובי לנץ: "פסטיבל הים האדום, בדומה למרבית פסטיבלי הג'אז בעולם, הוא פסטיבל אקלקטי. חזרתי השבוע מהווינטר-ג'אזפסט בניו יורק, וגם שם, בבירת הג'אז העולמית, כל הגבולות פרוצים. וברוח זו אנחנו מביאים לאילת מג'אז קלאסי ועד ג'אז אוונגארדי, ממוזיקת עולם ועד שנסונים באוריינטציה ג'אזית"
דוגמא טובה לקונספט הזה היא הרביעייה של הסקסופוניסט הישראלי עודד צור. צור מנגן בסגנון החליל ההודי והתוצאה מרתקת: רביעיית ג'אז שבראשה סקסופון שנשמע לעיתים כחליל, ושמנגנת במיקרוטונים - רבעי טונים ואף פחות מזה, מעולם המוזיקה ההודית. אך על אף הסולם ההודי, מדובר בג'אז לכל דבר, ויפיפה במיוחד.
ובכן, מה צפוי להגיע הפעם לאילת? כתבה שמבקשת להצביע על כמה היי-לייטס מתוך פסטיבל שלם, לעולם תפגע במי שנעדר ממנה. אני מתנצל מראש. התוכנית נראית ונשמעת מעולה, ובכל זאת, אם הייתי נדרש להמליץ רק על מופע אחד בכל הפסטיבל האטרקטיבי הזה, הייתי מצביע על שני אשפי גיטרת הבס החשמלית - ויקטור ווטן וסטיב ביילי. לפרויקט המשותף שלהם קוראים "בס אקסטרימז" והוא יחתום את הפסטיבל ב-11 בפברואר (מוצ"ש).
גיטרה בס נכנסה לעולם הג'אז, בשנות ה-50 של המאה הקודמת, ונקלטה בחלק מההרכבים כתחליף לקונטרבס הגדול. כמוהו מיתריה מכוונים באוקטבה שלמה מתחת לגיטרה הרגילה. ויקטור ווטן וסטיב ביילי הם מן הנודעים בעולם בתחום הזה. הבאתם לאילת היא תעודת כבוד, והיא בבחינת הגזע היציב שעליו נתלים האמנים הפחות מוכרים שיגיעו לאילת.
היותר מוכר ביניהם הוא ויקטור ווטן, המופיע ברשימת ה"רולינג סטון" של עשרת הבסיסטים הטובים בכל הזמנים. באמתחתו תשעה אלבומי סולו והשתתפות בעוד עשרות אלבומים עם אמני ג'אז אחרים. המומחיות של עמיתו לצמד, סטיב ביילי, הוא נגינה על הפרטלס - גיטרת בס בעלת שישה מיתרים. בצד מיתרי ה'מי-לה-רה-סול' הקבועים, נוספו לה מיתר דו גבוה ומיתר סי נמוך, וכל השישה מתוחים על צוואר חלק וארוך וללא סריגים. ביילי עם הפרטלס שלו שותף להקלטות של גדולי הג'אז העולמי. והצמד, בלווית מערכת תופים, הם הרכב וירטואוזי חד-פעמי שמפיק אשד מזהיר של מלודיות, בוויברציות גועשות ושברי צלילים.
שלישיית הג'אז האוסטרלית גרבובסקי טוריו! (פסנתר, סקסופון, תופים), בראשות המלחין והפסנתרן הוותיק פול גרבובסקי, מביאה מופע ג'אז מובהק אך אקלקטי מבחינה השפעותיו הסגנוניות - ממוזיקה קלאסית וג'אז קלאסי, ועד פופ בן ימינו - בהתאם לסגנונם האישי של כל אחד מחבריה. שלושתם מלחיני ג'אז פוריים כל אחד בזכות עצמו, כל אחד וסגנונו הייחודי. אך הוותק והניסיון הרב והכבוד ההדדי מאפשרים להם לשזור את המוזיקה ההטרוגנית לצליל אחוד והרמוני.
ארבע זמרות סולו תעלנה על במת הפסטיבל באילת. רק אחת מהן, זמרת הג'אז הקנדית תרז מונקאלם, היא זמרת ג'אז "אמיתית". יש לה קול חרוך, לחשני וגדוש הבעה והיא מביאה צירוף מעניין של שאנסונים וג'אז מעודן, צרפתי, עם עוצמה של רוק אמריקני. ההתבססות על עולם השירה הצרפתי מקנה לה נופך מיוחד והופעתה כולה מעניינת מאוד. מומלץ בחום.
שתי זמרות "מוזיקת עולם" ישראליות תגענה לאילת. הראשונה שבהן היא זמרת הלאדינו הנהדרת יסמין לוי שהמופע שלה יפתח השנה את הפסטיבל. אני מודה: יסמין תמיד נפלאה בעיני. הקול שלה חושני, ההפקה הווקלית שלה ייחודית מאוד ומופעיה הבימתיים דרמטיים. יסמין גדלה על לאדינו מסורתי, אך הלאדינו שהיא שרה אינו סטנדרטי כלל ומקבל טוויסטים מיוחדים - ספק פלמנקו, ספק מוזיקה טורקית ספק פרסית. ההופעה שלה באילת מסקרנת במיוחד כי היא הולכת לשיר את רפרטואר הלאדינו שלה בעיבוד לחמישיית ג'אז. זה נשמע מבטיח, בעיקר מכיוון שהיא מתכוונת לתבל את ההופעה שלה בסטנדרטים של זמרות קלאסיות. ובכן, בילי הולידיי, שרה ווהן ואלה פיצג'ראלד בווריאציית לאדינו. נשמע מעניין.
מדי פעם אני פוגש באילת חסידי ג'אז קלאסי, שזוכרים את "הימים הטובים שבהם הביאו לכאן ענקי ג'אז אמיתי מארצות הברית" והם רוטנים מדוע אי אפשר לשמוע באילת סווינג או בי-בופ או דיקסילנד או ג'אז חופשי. מקצתם מתייחסים אל ה"לא-ג'אז שהשתלט על הפסטיבל" לשיטתם, באיבה גלויה, בלא להבין בעצם כי מדובר, לטעמי, דווקא בניצחונו הגדול של הג'אז. השפעתו הייתה כה דרמטית, על כל סגנונות המוזיקה הפופולרית, שהוא התמוסס ונטמע בתוכם ושינה אותם. וההפרייה כמובן הייתה הדדית: הג'אז פיוז'ן והג'אז פאנק הטמיעו לתוכם רוק, והאסיד ג'אז לקח מהדיסקו וממוזיקת נשמה.
האחיות לוז בהופעה עם שלמה גרוניך
ממילא, כפי שכבר כתבתי פעם: כשיש שם אילתור – זה ג'אז; כשיש שם ריבוי של קצבים בו-זמניים (פוליריתמיקה) – זה ג'אז; כשהם מטעימים דווקא את האוף-ביט (הצד החלש בפעמה) – זה ג'אז; כשהם מטים את הצליל, במיקרוטונים (בלו נוט) מהכיוון הטבעי שלו – זה ג'אז; כשהם מנגנים במרווחים מוזיקליים קטנים יותר מחצאי הטון המערביים הקלאסיים – זה ג'אז. וכן הלאה וכן הלאה.
