"תיקון": קולנוע שהוא יצירת אמנות
גיבור "תיקון" הוא צעיר חרדי שמתחיל לאבד את אמונתו בעקבות תאונה קטלנית, אך לא מדובר בסרט על העולם החילוני מול החרדי - אלא בכזה המתעסק בשאלות קיומיות. הצילום היפהפה והדימויים העוצמתיים מייצרים אווירה ייחודית שתלווה אתכם זמן רב אחרי הצפייה
קשה להיזכר בעוד סרט ישראלי מהשנים האחרונות, שפועל ברמה חווייתית ואסתטית כפי שעושה "תיקון" של אבישי סיון. שמותיהם של דיוויד לינץ', בלה טאר ומיכאלנג'לו אנטוניוני עולים במהלך הצפייה בו, אך סרטו של סיון נדרש אל יצירותיהם וסגנונם רק כדי לשמש לו פלטפורמה לעבודה קולנועית שהיא ייחודית ולגמרי שלו.
"תיקון" משרטט עולם ספק ממשי ספק מטאפורי, ומעצב גיבור שנע כחי-מת, דחוי ונרתע, בין שני עולמות של אמונה וכפירה. זהו חיים-אהרון (אהרון טרייטל), בחור ישיבה משכונת מאה שערים הנחשב לעילוי, עד שיום אחד מחשבת זימה החולפת בו בעודו חווה זיקפה באמבטיה גורמת לתאונה קטלנית. הפרמדיקים שקובעים את מותו מופתעים כאשר אביו (חליפה נאטור) מתערב ומצליח להשיב את בנו הבכור לחיים.
מאותו רגע דרמטי וטראומטי מתחולל שינוי בחיים-אהרון. הפיתוי והגשמיות תופסים את מקום האיסור והרוח. הוא עוזב את ירושלים ונוסע בטרמפים ליליים לתל אביב, שם הוא מבקר בבית זונות, אינו מגלה עוד עניין בלימודיו, ובאופן סמלי מגלה שאינו זקוק עוד למשקפיו ומרשה לעצמו לפתוח לרווחה את החלון בבית הוריו ולהיחשף לאור השמש (ריקי בליך וגור שיינברג, כאמו ואחיו הצעיר בהתאמה של חיים-אהרון, משלימים את דיוקנה של המשפחה החרדית המתוארת כאן).
מאחורי הקלעים של צילומי "תיקון"
לא,"תיקון" אינו סרט על מותר העולם החילוני על פני זה החרדי. חיים-אהרון, האיש שנולד מחדש, הוא דימוי לכל אדם המנסה לברר את המשמעות של החיים שחי עד כה. הוא מבקש להגיע אל איזושהי נשגבות, לנטוש את המילה לטובת החוויה הגופנית. זוהי דמות אובססיבית, גם אם לא ברור לה ולנו, אובססיבית למה, אבל היא מונעת מכוחה של תשוקה עזה ההולכת ומשתלטת עליה ומערערת את עולמה – מה שמעניק לעלילת הסרט ולסגנונו ממד שהוא יותר אבסטרקטי ודימויי ממה שמקובל אצלנו.
זו הסיבה שיש מי שיפטרו את סגנונו של "תיקון" כלוקה באמנותיות-יתר. העובדה שהסרט מצולם בשחור-לבן (שמזוהה לא פעם עם "אמנותיות"), תשמש בעבור אלה הצדקה לכך. כמו גם ריבוי השוטים המשתהים על דמויות בוהות. אולי. אבל קשה לחשוב על עוד סרט שסגנונו נובע בצורה כה אינטגרלית ממהותו - למקם את הצופה בתוך עולם שכולו הרהור וחיפוש. אחת התמונות היפות בסרט, המתרחשת בתוך ערפל סמיך, ממחישה את טיבו של העולם הזה שבתוכו משוטט חיים-אהרון, שיטוט שהוא פיזי ותודעתי כאחד.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet
"מצוד לילי": הכוונת הזאת לא מאופסת
"יצורים ליליים": טום פורד מעצב לכם סרט
"המרגל - סנודן": גיבור בעירבון מוגבל
"להתאהב מעל הראש": מותק, השחקן התכווץ
ואמנם, "המשוטט" (2010) הוא שם סרטו הראשון של סיון, בוגר ביה"ס "קמרה אובסקורה", שעסק אף הוא בלבטי הגוף והנפש של תלמיד ישיבה. בסרט ההוא שימש השיטוט מטאפורה לצורך לפרוץ את גבולותיו של עולם תחום ומסוגר, וגם בו שימשה למעשה החברה החרדית בסיס לדיון בשאלות מטאפיזיות וקיומיות.
במילים אחרות, "תיקון" אינו משלח מבט אל החברה החרדית מתוך כוונה לבחון או לשקף אותה, אלא יותר כמייצגת עולם שכולו כמיהה אל הרוח ושבמסגרתו עולות השאלות הללו בצורתן הצלולה והטהורה ביותר. החידה הגדולה ביותר של הסרט מתייחסת אל התיקון שבשמו, שנדמה כי הוא מופקע פה מהקשרו היהודי המתייחס לגאולת הנפש אחרי המוות, ומסמן את מימושה של תשוקה עצומה וכנה – מימוש המוצא את ביטויו בשיאה של אותה סצנה ערפילית שהוזכרה לעיל.
אך "תיקון" אינו מביא רק את סיפורו של חיים-אהרון כי אם גם את התמודדותו של האב, שוחט במקצועו, עם התעקשותו להחיות את בנו ולהפר את רצון האל. בסצנה שכמו נלקחה מהמיטב של דיוויד לינץ' בוקע קרוקודיל מתוך האסלה ונוזף בו, ללא קול, על שהתערב במעשה הבורא. מכאן והלאה, בדימויים המהדהדים את מעשה העקידה, הוא הוזה בהקרבת בנו-בכורו על ידו.
ההיבט האדיפאלי המרתק שמציע "תיקון" – האב המשיב לחיים את בנו רק על מנת לחלום על שחיטתו כדי לפייס את האל, המופיע כאן בצורת תנינים – מקבל משמעות נוספת בזכות ליהוקו לתפקיד האב של חליפה נאטור הפלסטיני, שחקן נפלא המעצב בסרט דמות קשוחה ונוגעת ללב. גם ב"המשוטט" גילם את דמות האב החוזר בתשובה שחקן פלסטיני, הבמאי עלי נאסר ("שביל החלב"), וקשה להתעלם מההיבט הפוליטי של הליהוק, במיוחד בהקשר של סיפור העקידה.
"תיקון" הוא סרט שמזמין פרשנויות והרהורים עליו. אך בראש ובראשונה הוא ממקם את סיון כאחד היוצרים הבולטים והחשובים בקולנוע הישראלי היום (הוא ביים, בין השאר, כמה סרטים אקספרימנטליים ותיעודיים מעניינים בהם "טלנובלה של קולנוען בהקפאה" ו"הטרילוגיה האוזבקית", וכן את הדרמה "ויזה" בהשתתפותו). הצילום בשחור-לבן יפהפה של שי גולדמן (שזכה על עבודתו בפרס אופיר) מעניק לסרט מידה רבה מעוצמתו והאווירה הסוריאליסטית-הזייתית שלו.
"תיקון" מעמיד בפני הצופה אתגר שהוא קודם כל חווייתי. זהו אחד מאותם סרטים בודדים (ודאי בקולנוע הישראלי בעל הנטייה הריאליסטית) שדימוייהם ממשיכים ללוות אותנו הרבה אחרי תום ההקרנה. זהו גם אחד מאותם סרטים בודדים שאפשר לומר עליהם בוודאות שהם יצירת אמנות.
