אחרי שעברה פגיעה מינית והפכה לנכה קשה: מורן החליטה למות בכבוד
אחרי שבן הזוג של אמה תקף את מורן על בסיס יומיומי, העמידה בפניה האם שתי אפשרויות: להישאר בבית ולהמשיך להיפגע או לעבור לפנימייה. ניסיון התאבדות כושל הותיר אותה נכה עם כאבים בלתי נסבלים. מורן החליטה לקחת את גורלה בידיה ואתמול, כשהיא בת 36, עברה המתת חסד בעזרת הארגון השוויצרי "דיגניטאס"
אתמול (ב') אחר הצהריים, בפרבר של ציריך, מורן לקחה כוסית קטנה של סודיום-פנטוברביטל, והנחיתה את המסוק שיפסיק את הסבל. היא נרדמה עם חיוך גדול גדול.
"כל החיים שלי הם בחירות בין נורא לנוראי. בכיתה ט' אמא שלי ביקשה ממני להחליט אם אני רוצה להישאר בבית עם שניהם או לעזוב את הבית, אחר כך בחרתי בין קפיצה מקומה 4 לבין אשפוז כפוי, אחר כך בין למות מהכאבים או מהתרופות, ועכשיו אם יתנו לי למות בגלל הפסיכיאטרי או בגלל הסומטי, היו לי יותר מדי בחירות בין אפשרויות רעות בחיים שלי, אף במאי לא יכול היה להמציא חיים כאלה".
1997. אני מדריכה חברתית בפנימייה. ערב חורפי, דפיקה בדלת, מורן עומדת שם, "אני צריכה עזרה, אין לי ברירה, אני צריכה לסמוך על מישהו".
מתחילת השנה חיכיתי לרגע הזה, שתדבר, המבט החודר עם החיוך הקטן שנראה לי כמחזיק עצב גדול, ההליכה הגאה והזקופה בשבילי הפנימייה, העקיצות החכמות והמדויקות, שקט עם סערה, אמת בלתי מתפשרת. לא תיארתי לעצמי.
אבא שלה נפטר כשהייתה בת 12, קצת אחר כך, בטיול, הן פגשו את איציק שהפך לבן הזוג של אמא שלה. הוא ניצל את צעירותה של מורן, את תמימותה ואת הצורך שלה באהבת אב, ופגע בה במשך תקופה ארוכה. אמא שלה צפתה מן הצד וידעה הכל. כשביקשה להפסיק, אמא שלה הציבה בפניה את הבחירה: אם את לא רוצה להמשיך ככה, תעזבי את הבית.
היא עזבה לפנימייה והגישה תלונה, המשטרה דחפה להסדר טיעון, הוא קיבל חצי שנה עבודות שירות, היא לא מוכנה לקבל את זה ועכשיו היא צריכה עזרה. בבית משפט אמרו לה שהיא לא צד בתיק הזה ושלא תתערב, היא רצתה להעיד, לא נתנו לה, כששאלה מי תיקן את הגיל שלה בכתב האישום מ-14 ל-16, אמרו לה שככה זה. היא התעקשה להעיד, הסבירו לה שזה לא טוב לה.
לאף אחת מאיתנו לא היה כסף לעורכי דין או פסיכולוגים, באותה תקופה פסיכולוגיה לא עניינה אותה, רק אמת וצדק. פנינו למועצה לשלום הילד, הם היו פסימים אבל בסופו של דבר הצליחו בצעד נדיר לפתוח את ההסדר, השופט נזף בתביעה המשטרתית, הוא קיבל חצי שנה בכלא. אמא שלה נשארה איתו.
"על איציק יכולתי להתגבר, על אמא שלי – לא"
בשנים שאחרי שמרנו על קשר הולך ומתרופף. כמה שנים אחר כך נפגשנו בבית קפה בתל אביב, היא סיפרה על התביעה האזרחית, היא לוקחת מהם את הכל אבל תאפשר לאמא שלה להמשיך לגור בבית ילדותה כדיירת מוגנת, היא לא רוצה שאמא שלה תיזרק לרחוב. היא תמצא לעצמה בית שיאפשר לה לחיות איפה שהיא רוצה. ולראות רק את מי שהיא רוצה.
"הייתי מטיילת עם הכלבים ברוטשילד ומרגישה כמו... את מבינה על מה אני מדברת? כל אחד היה לו מה להגיד, זה אבולוציוני, אין להם מה לעשות, אנחנו צריכות לצאת לרחוב מוכנות, ולהתגונן. אפילו כל הרופאים, כל הפסיכיאטרים לא מצליחים להימנע מלהוריד את המבט, התחלתי ללכת עם חזיות באשפוז הפסיכיאטרי רק בגלל זה".
בדמיון האופטימי שלי היא נהייתה עשירה ועכשיו תוכל לקבל את כל הטיפולים הנדרשים ותהיה בסדר.
לפני פחות משנה, אחרי הרבה רגעים שחשבתי עליה, שלחתי לה הודעה – מה שלומך? אחרי יומיים הגיעה תשובה מתחמקת, התעקשתי. המצב רע מאוד.
אחרי כמה ימים הסכימה שאבוא לבקר, היא שכבה במיטה, כמעט לא זזה, סובלת מכאבים בכל הגוף. בשנים האלה הספיקה כמה אשפוזים פסיכיאטריים וכמה ניסיונות התאבדות, אחד מהם בקפיצה מהדירה של אמא שלה בקומה רביעית.
היא זוכרת את הקפיצה וזוכרת את הנפילה, נחתה על הקרקע בהכרה מלאה, ונתנה לירקן, שהגיע ראשון, את הטלפון של הפסיכולוגית. "אמא שלי הייתה אצלי בשלוותה כמה ימים לפני הקפיצה, היא אמרה שהיא יודעת מה אני רוצה לשמוע ממנה אבל היא לא תגיד את זה בחיים. יצאתי משם, לא היה לי לאן ללכת, הלכתי אליה הביתה, וקפצתי. "אני לא שונאת אותו, אני לא שונאת אותה, אני לא מוכנה לשמוע את המילה נקמה".
לסיים את זה "באופן מסודר"
אחרי חודשים ספורים בבית לוינשטיין היא כבר הלכה ("היה לי קצת לא נעים מאלה ששוכבים שם שנים"), אבל הגוף החזק של הכדורסלנית והשחיינית הצעירה בכל זאת נפגע והתפרק, אחרי שנים שבהן רצתה למות, כשהחליטה שהיא רוצה לחיות, הגוף בגד בה.
עמוד שדרה פגוע, ניתוחים, ברגים, מערכות פנימיות שלא עובדות, תרופות מכל הסוגים, אשפוזים, ימים במרפאת כאב, כאבי תופת בכל הגוף. אחרי שניסתה בנחישות שלה את כל האפשרויות ולא הצליחה למצוא אפילו הקלה קלה, היא החליטה לסיים את זה "באופן מסודר", ופנתה לדיגניטאס. הכאבים היו אז עשירית ממה שהם עכשיו, היא לא תיארה לעצמה כמה זמן זה ייקח וגם לא שיש כאבים כאלה.
"אין לי כוחות לזה, כולם רק רוצים להציל אותי, זה לא עוזר לי שרוצים להציל אותי, לפעמים לעזור זה לא להציל, אנשים רוצים לתת את מה שהם חושבים שזאת עזרה, אין דבר יותר אצילי מלתת את העזרה שאני מבקשת, ולא את העזרה שהם רוצים לתת. אני יודעת שהם אוהבים אותי כל האנשים האלה אבל יש לי את הכאבים שלי, אני לא יכולה להתמודד גם איתם".
אחרי כמעט שנה היא מצליחה להשלים את הניירת הדרושה ומוזמנת לבדיקה ראשונה בשוויץ, אני מגיעה לאסוף אותם משדה התעופה, היא קמה לקראתי מכסא הגלגלים, עדיין מתביישת בנכות אבל נראית מרוצה, הם מקבלים את זכותה למות, ככל הנראה בתחילת ינואר, ארבעה חודשים שבשבילה הם נצח בגיהנום של הכאבים ובשבילנו הם רגע אחד, הימים והשבועות עוברים כמו בגלגלת של סרט מצויר.
ואז הם מקשים עם חוות דעת נוספות, האנגלית השוויצרית היא שייקספירית ולא מובנת, הניואנסים המשפטיים מקשים, אחרי שיחת טלפון ארוכה, כדי להבין אם אכן יש אישור, היא שואלת את הנציג של דיגניטאס "?When can I die". הוא לא נותן תשובה ברורה, היא סובלת מאוד וכועסת מאוד, חוששת שזה קשור לאבחנות רפואיות – "מה זה משנה איך קוראים לזה עכשיו?!"
"קרו לי כל כך הרבה דברים בחיים שיש דברים שבחיים של מישהו אחר בטח היו אירועים גדולים ואני אפילו לא הספקתי לספר עליהם מרוב שהם שוליים בחיים שלי, סיפרתי לך פעם על ההוא שנגע בי במנטה? זה היה אחרי שחבר שלי התאבד, כן, הוא הצליח יותר ממני, הייתי בלי בית, הסתובבתי ברחוב, לא יכולתי לסבול יותר, התקשרתי למשטרה, הגיעה ניידת, והשוטר אומר לי: מה בסך הכל הוא עשה?"
בסוף דצמבר הם מודיעים לה שהם יוצאים לחופשת חג עד תחילת ינואר, עדיין אין אישור סופי, יש תאריך טנטטיבי, היא מתפרקת, חוסר הוודאות הוא עינוי על עינוי.
כמו שעון שוויצרי
אני בסיור בגבעת עמל, היא מתקשרת, "את עסוקה?" קצת, אני עונה. "תסתכלי על המייל", היא אומרת, "נראה לי שהם ענו, אני לא מסוגלת לקרוא, תקראי ותתקשרי להגיד לי מה כתוב שם". Planning the AS זאת כותרת המייל, הם באמת עובדים כמו שעון שוויצרי, בתיאור מפורט ומדויק הם מתארים את תכנון הסיוע להתאבדות ואת "הפגישה" ב-16.1.
כמעט 20 שנה אחרי הערב ההוא, ביום של גשם ללא הפסקה, אני אוספת אותה לסיור בחלקת הקבר. הרבה דברים היא כבר שחררה בחודשים האחרונים אבל היא חייבת לראות איפה תיקבר. היא כבר הייתה מוכנה להיקבר בשוויץ אבל בטופס של דיגניטאס יש רק שתי אפשרויות: קרמטוריום או הכנה לקבורה/הטסה, היא לא מוכנה לשריפה ("אני בכל זאת חלק מהטראומה היהודית"), האפשרות להיקבר שם מסובכת.
אני שומעת אותה מסבירה בטלפון "גלי חושבת שזה תיקון, שיש כאן עניין ציבורי, שיכירו את הסיפור שלי, אם זה יעזור למישהי, עשיתי את שלי, גלי חושבת שהסיפור שלי יכול לשנות משהו, שאפשר לעשות שינוי חברתי, זה בגלל שהיא עובדת בזה, היא חייבת להאמין, אין לה ברירה".
הסיור שלנו לקיבוץ החותרים הוא ה"יציאה" האחרונה שלה מהבית, כבר חודשים שהיא מרותקת למיטה, כל תזוזה וכל תנועה היא כאבי תופת, היא מתביישת בכסא הגלגלים, "אנשים חושבים שבן אדם בכיסא גלגלים הוא מפגר, הם פונים תמיד למי שאיתי, כאילו שאם אני לא יכולה ללכת איבדתי גם את השכל ואת יכולת הדיבור".
היא עולה לאוטו בזהירות, כל טריקת דלת וכל סיבוב הם כאב, אני מחייכת כשהיא אומרת שהיא לא יכולה לנסוע עם חגורה, "את הקנס אני אשלם אבל את הנקודות אני לא אוכל לקחת ממך", למרות כל הכאבים היא יותר מפוקסת ממני, היא מתעצבנת שאני שמה וייז למרות ששתינו יודעות את הדרך, "אני שונאת את כל הטכנולוגיות האלה, כולם נהיים רובוטים".
הגשם לא מפסיק, אני עוצרת מול שער בית הקברות, הכי קרוב שאפשר, כסא הגלגלים לא יעזור כאן בשבילים הצרים, אני יורדת לסיור מקדים כדי לחפש את החלקה ואת הדרך הקצרה אליה, חוזרת לאוטו רטובה לגמרי, היא משועשעת. אני פותחת לה את הדלת, עכשיו אני משועשעת, מה היא תעשה עכשיו, היא יורדת מהאוטו, מתחילה לפסוע בצעדים קטנים וזהירים, הגשם נחלש והופך לטפטוף קל, היא הולכת בשביל ונעצרת ליד מצבה עם סלע ומכוניות צעצוע, נחה קצת וממשיכה ללכת.
היא מגיעה למשטח הבטון, ונעמדת עליו בחיוך, בוחנת את הנוף 360 מעלות, באותו רגע השמש יוצאת מבין העננים, קשת מופיעה בשמים, היא מסתכלת מסביב ומחייכת, כמה דקות חולפות, הקשת נעלמת, היא חוזרת בצעדים איטיים אל האוטו, מעיפה מבט נוסף אל המצבה של הילד, ברגע ששתינו באוטו הגשם שוב מתחזק, העננים מחשיכים את השמיים.
"אני כמו מישהו שהרגליים שלו נקטעו בתאונה, אני שוכבת קטועה בשדה עם כאבי תופת ואף מסוק לא מגיע להציל אותי, המסוק היחיד שיפסיק את הכאב זה המוות, ב-16 בינואר המסוק שלי מגיע, זה יום טוב, גלי, תזכרי את זה, תחשבי על זה ככה, זה יום טוב בשבילי ולכן גם בשבילכם".
אני מבטיחה לה שנספר את הסיפור שלה.
שעה של נסיעה לשדה התעופה, שיחת חולין, על בגדים תרמיים, חסכנות, ומכוניות, היא מציעה לי לקנות את האוטו היקר, אני צוחקת עליה כמה היה לה חשוב לסגור את החוב בביטוח לאומי. היא יורדת בשדה התעופה, מתיישבת בכסא הגלגלים, אני בולמת את הכסא מאחורה, היא לא מפנה מבט.
"מה אמרנו, גלי? ביי".
אני אומרת ביי והולכת.
ה-16 בינואר זה יום טוב. אני מתאמנת על זה.
אנחנו נדאג שהסיפור שלה יישאר כאן, יישאר כאן כמו שהיא רצתה, על כל המורכבות שלו, סיפור של כבוד.
"כל אחד יעשה מהסיפור שלי מה שהוא רוצה - סיפור על פגיעה מינית בילדות, סיפור על אהבת אם, סיפור על בחירה למות בכבוד, סיפור על הפרעות אכילה, סיפור על יצר חיים, הסיפור שלי הוא כל הדברים האלה יחד ואי אפשר להפריד ביניהם."
המשך יבוא.
הלוויה של מורן תתקיים ביום שישי, 20.1, בבית העלמין בקיבוץ החותרים
לפנייה לכתב/ת 
