מה משותף למג'יק ג'ונסון, קארים עבדול ג'אבר, ג'רי ווסט, מייקל ג'ורדן, לוק רובוטיי ושאקיל אוניל? הדבר הראשון שעולה לראש הוא שכולם ספורטאים מפורסמים, אבל יש עוד משהו, או למעשה מישהו שמשותף להם- עמרי עמרני.

עמרני, 62, הוא אמן במקצועו שביחד עם אשתו ג'ולי רוטבלאט-עמרני ובנו איתמר, אמנים אף הם, אחראי להנצחתם בברונזה של הספורטאים הידועים ועוד רבים אחרים.

הפסל והצייר הישראלי, תושב אילינוי, נולד בקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן והיגר לארה"ב בשנת 1989 ביחד עם אשתו האמריקאית ג'ולי רוטבלאט-עמרני ובנם איתמר שהיה אז תינוק. ביחד עם ג'ולי, הוא הקים את הסטודיו לאמנויות ע"ש רוטבלאט-עמרני לפני 12 שנים בהייווד, אילינוי והכשיר עד היום 300 אמנים בסטודיו ששימש בעברו הרחוק כבסיס צבאי, שם שכן גם משרדו של הגנרל האמריקאי הידוע ג'ורג' פטון.

בחודש שעבר, חשפה משפחת עמרני את יצירת האמנות האחרונה שלהם, אנדרטה לציון חגיגות ה-50 של קבוצת ההוקי האל איי קינגס, מחוץ למרכז הסטייפלס בלוס אנג'לס. האנדרטה המתנשאת לגובה של 3.5 מטר ולאורך של 15 מטר, עשויה ברונזה, גרניט, זכוכית וקיר מים. משפחת האמנים עבדה על האנדרטה במשך ארבע שנים והיא מציגה מספר שחקני הוקי מפורסמים במהלך משחק. עבור איתמר, ששיחק בעצמו הוקי כל ילדותו, היה הפרוייקט קרוב ללב במיוחד.

לא הרחק משם, מתנשאות לגובה דמותם היצוקה ברונזה של קארים עבדול ג’אבר,מג'יק ג'ונסון וג'רי ווסט ובמרץ 2017, יצטרף אליהם גם שאקיל אוניל קופץ לגובה ומכניס כדור לסל. במרוצת השנים, עמרני-רוטבלאט היו הבחירה הטבעית עבור קבוצות ספורט רבות שביקשו להנציח את השחקנים הידועים שלהן. עבור השחקנים עצמם, מדובר בכבוד גדול, כניסה לפנתיאון השחקנים הגדולים מהחיים שדמותם נוצקה בברונזה ותשאר שם לעד.

עמרני התחיל את הקריירה שלו כפסל בגיל מאוחר יחסית והכל בגלל שהוא נולד וגדל בקיבוץ."נולדתי בקיבוץ אשדות יעקב ומאז שאני זוכר את עצמי עסקתי באמנות. גם הורי היו אמנים, אבי מתימן, היה פסל בעץ וצייר ואף לימד אמנות בקיבוץ ואמי מרוסיה, היתה אמנית שהצליחה לשלב בין רצונה לחיות בקיבוץ להיותה אמנית על ידי עיצוב בגדי הקיבוצניקיות על פי מגזיני אופנה. כקיבוצניק אתה לומד כבר בראשית חייך שבמקום הראשון עומדת המדינה, אחר כך הקיבוץ, אחרי הקיבוץ המשפחה ורק בסוף אתה. כקיבוצניק עשיתי מה שאמרו לי לעשות. היום הקיבוץ הוא לא מה שהיה, אבל אז בשנות ה-50 וה-60, הקיבוץ החליט מה תפקידו של כל אחד וכך, מהיום שחזרתי מהצבא לקיבוץ, הוא זה שהכתיב לי מה לעשות, ריכזתי עבודות במשק והייתי מרכז בתנועת הצופים בחיפה. יש אנשים שזה לא התאים להם והם קמו והלכו לצערנו".

בגיל 31 החליט עמרני שהגיע הזמן להגשים את חלומו וללכת ללמוד אמנות. הקיבוץ לשמחתו אישר לו לימודים באיטליה. "היה מאוחר מדי בגילי ללכת לאוניברסיטה וללמוד מספר שנים”, הוא מסביר, ”וגם לימודי האמנות באיטליה היו זולים יותר מלימודים בארץ, אז טסתי לפייטרסנטה, עיירה בין פיזה לקררה, שם גר ועבד מיכלאנג'לו ולמדתי שם במשך שנה פיסול בשיש".

מבעד לחלון הסטודיו בו עבד ולמד, הוא יכל לראות את הר השיש הלבן של מחצבת אלטיסימו המפורסמת של מיכלאנג'לו. הכישרון הטבעי של עמרני לפיסול בשיש, הרשים את מאסטרו אלטיסימו המפורסם, בעל הסטודיו שהסכים לקבלו כתלמיד מהמניין.

אותה שנה באיטליה, 1985 שינתה את חייו לנצח כי שם גם הכיר את אשתו האמריקאית-יהודיה ג'ולי רוטבלאט, אמנית מקליפורניה שטסה לשנת השתלמות באיטליה. וכך, תוך כדי פיסול בשיש, התאהבו השניים. שנה לאחר מכן, עם תום לימודיהם, הם טסו בחזרה לישראל ונישאו בשנת 1987.

עבור בחורה אמריקאית שלא היתה רגילה בחיי השיתוף בקיבוץ, לא היה קל, מה גם שהיתה צריכה להתחיל ללמוד שפה חדשה. "כשחזרתי לישראל התחלתי לעסוק באמנות, אבל הקריירה שלי היתה מאוד קצרה וקצת אכזרית. עשיתי תערוכות בתל אביב, בקיבוצים או בבתי מלון, תערוכות שברובן לא מכרתי שום דבר אבל הייתי אוסף מידע ואחר כך יוצר קשר עם קליינטים. אני אומר אכזרית מאחר והיתה התנגדות לפסלים שלי שהוצבו בערים שונות כצפת, טבריה וקיסריה והורידו אותם. היה מי שהרגיש שהפסלים לא צנועים מדי כי הם היו פסלי עירום. הדיון בעניין הפסלים האלו, הגיע עד הכנסת".

אך עמרני מדגיש שלא העלבון על הורדת הפסלים או קשייה של אשתו להתאקלם באווירה הקיבוצית היו הסיבות בגללן הם החליטו בשנת 1989, כשבנם היה עוד תינוק, לעזוב לארה"ב. "קשה לי להגיד בדיוק מה היתה הסיבה. הקיבוץ בו אני נולדתי כבר לא היה מה שהיה פעם. מבחינתי, הקיבוץ היה חשוב יותר מאשר הקריירה האמנותית שלי. הכרתי את הנושא של קרייריסטים באמנות וההבנה הזאת הביאה אותי להכרה שעדיף לי לעשות את האמנות שאני אוהב ולא למטרות רווח, כי ברגע שאתה מבצע אמנות למטרת רווח, מיסחרת את עצמך. באותה התקופה הקיבוץ התחיל לעבור שינויים והבנתי שלא נוכל לשרוד שם כאמנים כי לא תהיה לנו אפשרות להישאר ולחיות בקיבוץ שלא יתמוך בנו. פעם בקיבוץ, אמנים קיבלו שלושה ימים בשבוע בהם יכלו לעסוק באמנותם ושלושה ימים בהם עבדו במשק, אבל דברים השתנו במרוצת השנים והקיבוץ כבר לא התנהל באותה מתכונת עליה הוקם".

הקיבוץ, מודה עמרני, הסתכל על עזיבתו כבגידה ובבוז על רצונו להיות אמן במשרה מלאה. "הבדיחה בקיבוץ היתה: אולי תפסל שם בארה"ב את מייקל ג'ורדון. מה שבאמת קרה בסופו של דבר, רק שאף אחד לא תיאר לעצמו". המשפחה הצעירה התיישבה בשיקגו, לא הרחק מהוריה של רוטבלאט, כך שלאיתמר תהיה גם משפחה מורחבת. ההתחלה כדרכן של התחלות לא היתה קלה.

"בשנים הראשונות שלי בשיקגו, עבדתי בתור שיפוצניק. אני זוכר שיום אחד הגעתי הביתה בשעה 10 בלילה, עייף מהעבודה וג'ולי נתנה לי יין אדום והלכה להכין לי את ארוחת הערב. שכבתי לנוח על הספה ובשארית כוחותי משכתי ממדף הספרים ספר של מיכלאנג'לו שלקחתי מבית הורי. בעמוד הראשון של הספר היתה כתובה הקדשה ששמתי לב אליה בפעם הראשונה: מזל טוב לשיפרה וסעדיה מעובדות המכבסה. היתה זו המתנה שהעובדות בקיבוץ העניקו להורי על הולדתי. חשבתי לעצמי, איך עובדות המכבסה קלעו כל כך בול. כל דבר שעשיתי בחיי הרי היה בעקבות מיכלאנג'לו. הוא היה ההשראה שלי כל חיי".

בד בבד עם עבודתו כשיפוצניק, לימד עמרני אמנות וכעבור זמן מה הצליח לנטוש כליל את השיפוצים ולהתמסר כל כולו לאמנות. בשנת 1992, הוא פתח ביחד עם אשתו את הסטודיו לאמנויות של רוטבלאט-עמרני, מרכז ומקום עבודה חינוכי שנועד לחקות את בתי המלאכה בהם עבדו באירופה. במהלך למעלה משני העשורים מאז פתחו את המרכז הם הכשירו, לימדו ותמכו ב-300 אמנים והשלימו 250 פסלים ויצירות אמנות המוצגות בכל רחבי העולם.

בשנת 1994 הוזמנו השניים על ידי קבוצת הכדורסל השיקגו בולס ליצור פסל לכבוד שחקן הכדורסל האגדי מייקל ג'ורדן. הפסל המתנשא לגובה 16 פוט, עומד באופן קבוע מחוץ למרכז "יונייטד"בשיקגו והפך לאחד מאטרקציות התיירותיות המרכזיות בשיקגו. מאז, התחילו ההזמנות לפסלי ברונזה בגודל טבעי לזרום אל הסטודיו. הם יצקו בברונזה את דמותם הגדולה מהחיים של ספורטאים ידועים, ראשי עיר, אנדרטות לזכר קורבנות מלחמה, ה-11 בספטמבר. פסליהם מוצגים בפארקים, במרכזי ספורט, בחזית בית העירייה, ספריות ובמקומות מרכזיים שונים. עמרני שואב סיפוק מהעובדה שעוד עשרות שנים מהיום, הפסלים שלו ימשיכו לעמוד על מקומם ולהשקיף על העולם בשקט.

"יום אחד אני מאמין שרוב הפסלים האלו יהיו במוזיאונים, לא רק בגלל הערך האמנותי שלהם, אלא בגלל הצורך של הקהל להשתמש בפסל כחלק מההיסטוריה. הפסלים שלנו מהווים חלק מההיסטוריה הזאת כי מהווים עדות מתקופה מסויימת בהיסטוריה וככאלו אני מאמין שעוד שנים רבות מקומם יהיה במוזיאונים".

בנו של עמרי עמרני, איתמר, גדל בסטודיו של הוריו והפך, איזה פלא, אף הוא לאמן. העבודה המשותפת על יצירות האמנות הענקיות, קירבה מאוד בין הבן והוריו. בימים אלו הוא לומד ארכיטקטורה בלונדון, אך ממשיך לעבוד עם ההורים בשלט רחוק עד שישוב לארה"ב. "הוא וג'ולי עבדו בעיקר על האנדרטה של האל.איי קינגס ומיד לאחר טקס החשיפה, הוא טס בחזרה ללונדון”, מספר האב הגאה.

למרות שעל פניו נראה שבני הזוג רוטבלאט-עמרני הצליחו להגשים את החלום האמריקאי ולהטביע את חותמם בארה"ב כאמנים ידועים בתחומם, הרי עמרני מודה שחיי האמן אינם קלים ואף הם ידעו קשיים כלכליים שגרמו להם לחשוב איך הם ממשיכים. "כשהרכבת ריקה, הקרונות ממשיכים לנסוע אבל הכסף אוזל. בכל מפעל שקיים בעולם, ההתמודדות היא קשה והנפילות יכולות להיות מאוד קריטיות. הדבר הראשון שאנשים מורידים כשקשה כלכלית זה את האמנות, אז בתקופות כשהכלכלה כאן היתה קשה, עברנו תקופות לא קלות. יחד עם זאת, קיבוצניקים הם כמו חתולים, תמיד יפלו על הרגליים. איכשהו הצלחנו לצוף עם חצי האף מעל המים ולשרוד".

עמרני והפסל. "זה טעם חיים חשוב מאוד".

היום עם זאת נראה כי מצבם של בני הזוג יציב למדי. הם עובדים במקביל על מספר פרוייקטים. אחד מהם הוא של הכדורסלן שאקיל אוניל קופץ באוויר ומטביע כדור לסל והשני שיחשף בקנדה בקיץ של שחקן פוטבול. המאפיין את הפסלים של רוטבלאט-עמרני היא התזזיות שבהן. אלו לא פסלים קלים ליצירה, במיוחד לא זה של אוניל. פסל נוסף שהסטודיו שלהם עובד עליו בימים אלו הוא של הזמר האמריקאי האהוב, ג'וני קאש שהוזמן על ידי עיריית פולסום (קאש שר על בית הכלא בעיר את שירו המפורסם).

"הרבה אנשים מסתכלים עלי ואומרים: אתה מפסלים פיסול פיגורטיבי וזה "פאסה"כבר. זו טענה של הרבה אמנים בעולם האמנות מאחר והיום, כשיש מחשבים שעם לייזר סורקים את גוף האדם ויכולים לשכפל אותו, בשביל מה צריך ללכת ולעצב בחימר, שיש, או פטיש ואיזמל, פסלים פיגורטיביים? היום בעולם האמנות כבר לא צריך להיות מיכלאנג'לו. מבחינתי עם זאת, גוף האדם זה האלף-בית ואני לא מתייחס לגוף האדם רק כגוף האדם. יש לי היום שישה תחומי אמנות שיוצרים עם גוף האדם. אחד מהם למשל הוא הארכיטקטורה, להפוך בניינים לכאלו שנראים כמו אנשים, או האנשת הטבע.

"היכולת של האמן לשלב את עצמו בתחום שהוא רוצה לפתח ולהתפתח, זהו שילוב של אורח חיים, משלב גם עבודה ויצירה וזה אף פעם לא קל אבל אלו חיים שיש להם ערך. בכל אמן - ואני אומר את זה גם באופן אישי, מחוץ לאגואיסטיות והנרקסיסטיות והרצון לפרוח מבחינת האגו - יש את ההכרה שהתפקיד של היוצר הוא להוסיף חוליה בהתפתחות השרשרת האנושית של הידע, המדע והיצירה וכל מה שקשור לכך.

“אין הרבה אמנים שמגיעים לזה אבל אלו שכן מצליחים להגיע לכך, זה טעם חיים חשוב מאוד. למעשה, הדבר נכון לגבי כל תחום בעולם, בין אם זה במוסיקה, בספרות, בשירה, ביצירתיות של ייצור כלי רכב, אפילו בשיווק ועסקים ובניהול מדינות, היצירתיות היא הדבר החשוב ביותר".

בני הזוג הקימו ארגון שלא למטרות רווח, קרן רוטבלאט במטרה להעביר כיתות אמנות לילדים ממשפחות מעוטות יכולת ולאפשר להם לטעום את טעם האמנות. הם מתכננים בנוסף, להפוך את האזור בו ממוקם הסטודיו שלהם לגן פסלים.