קובי רפואה: "אני בא למגרש בלי פחד"
המאמן מוביל את מכבי פתח תקווה לאחת העונות הטובות בתולדותיה ("רוצים להפוך למועדון גדול"), בעיצומה של תקופת האבל על מות אמו ("לא מעכל את המוות שלה"). אחד המאמנים העולים בארץ מספר על הקשיים ומתרגל להצלחה: "עכשיו חובת ההוכחה עליי היא כפולה, כי הציפיות גבוהות יותר והמטרות גדלו". ומי המאמן שהוא הכי מעריך?
בזמן שהוא מוביל את מכבי פתח תקווה לאחת העונות הגדולות בתולדותיה ומקבע את מעמדו כאחד המאמנים הלוהטים בשוק הישראלי, קובי רפואה חווה סערת רגשות. מצד אחד הכאב העצום על מות אמו, מצד שני הוא בכל זאת מנסה ליהנות מההצלחה שנחתה עליו.
"הייתי מאוד קשור לאמא שלי. תקופת האבל שעברתי לאחרונה אמנם לא השפיעה עליי מבחינת התפקוד כמאמן הקבוצה, אבל לקחתי את זה מאוד קשה. אני לא מעכל את המוות שלה. כל הזמן חושב שהיא נסעה לטיול וחוזרת. אני לא מצליח להשלים עם זה, זה עדיין טרי". כך פותח רפואה את הראיון ולוקח אוויר לפני המעבר החד.
בשקט-בשקט, מכבי פ"ת ורפואה תופסים את המקום השלישי בטבלה במרחק שתי נקודות בלבד מקבוצת המיליונרים של מיץ' גולדהאר. בשבת תארח הפתעת העונה את הפועל באר שבע, וניצחון יקרב אותה כדי שבע נקודות לאלופה. בסיבוב הקודם זה נגמר 5:0 בטוטו-טרנר, אבל הפעם זו תהיה אופרה אחרת.
באר שבע היא המבחן האמיתי שלכם. ניצחון יהווה הישג שיא עבורך כמאמן.
"כל ניצחון מקדם אותנו, גם מול באר שבע או כל קבוצה אחרת. אלה שלוש נקודות. כמובן שאם ננצח את האלופה החגיגה תהיה כפולה".
זו העונה הראשונה שלך כמאמן ראשי בליגת העל. אימנת עד כה בקבוצות נוער ובעשרה מחזורים את מכבי שעריים בליגה א'. לא היו חששות לפני שקיבלת את התפקיד?
"אם היו לי חששות, לא הייתי לוקח את הקבוצה. תמיד ידעתי שאני מוכן לצ'אנס. אני מאוד שמח שזה הולך בסדר. עכשיו חובת ההוכחה עליי היא כפולה, כי הציפיות יותר גדולות, המטרות גדלו. תמיד ידעתי שאני רוצה להגיע לרמות האלה".
אחרי שפרשת ממשחק, הצהרת שאתה לא רוצה לאמן, אבל היו"ר שינו זוארץ האיץ בך ללכת לקורס מאמנים.
"נכון, אני חייב לו הרבה, כי הוא זה שדחף אותי. הוא דואג לכל מה שאני צריך, אני מעריך את זה מאוד. הוא גם חבר טוב שלי. אני גם לא מצפה להנחות ממנו ואצטרך להוכיח את עצמי".
תוך כדי תנועה
רפואה (42) נמצא, כאמור, בתחילת דרכו כמאמן, אבל כבר מקרין ביטחון רב במשחקים. הוא לא עושה הנחות לשחקנים שלו, צועק כשצריך ולא מפסיק לנוע על הקווים. בפתח תקווה מדברים על מאמן יסודי מאוד, ששם דגש על הצד המנטלי. "זה לא שאני עולה למשחק ואומר לעצמי מה אני עושה עכשיו. הכל אצלי קורה תוך כדי תנועה", מגלה המאמן. "זה האופי שלי, זה אני. זה לא משהו שאפשר לשנות. לפעמים זה הולך טוב, לפעמים זה הולך לכיוון השלילי. לכל אחד יש את האמונה שלו. אני בא למגרש ואומר 'מה כבר יכול לקרות, ממה יש לפחד?' לא מפחיד אותי להפסיד".
ההצלחה שלך היא בעיקר בבחירת השחקנים.
"כמובן שהעבודה הכי קשה היא בתחילת העונה. החלפנו שלושת-רבעי קבוצה, הבאנו שחקנים באותן עמדות. הדבר הכי קשה הוא לחבר הכל. סגנון משחק כבר יש".
היה לך בינגו עם חמשת הזרים והם מובילים את הקבוצה יחד עם הצעירים.
"זה שילוב של כולם. הזרים הביאו את הערך המוסף איתם וגם הישראלים שלנו התקדמו ברמות גבוהות. זה הולך יחד. אין מרקם חברתי בהרבה מקומות כמו שיש כאן, והייתי בהרבה מועדונים, כשחקן וכמאמן. זה סוד ההצלחה שלנו".
זה ידוע שלא קל לעבוד עם אבי לוזון או שינו זוארץ הדעתנים. איך אתה מצליח לתמרן?
"בגדול, לא קל לעבוד בכדורגל הישראלי בכלל. משפחת לוזון מצטיירת ככזו שיש לה דרישות, והלחץ שם הוא עצום, אבל בכל מקום יש לחץ. לחץ וכדורגל הולכים ביחד. לכולם יש את הבעיות שלהם. עבדתי עם איזי שרצקי, אף מקום לא קל. צריך לדעת להתמודד".
אבי לוזון מתערב לך בעבודה. מייעץ לך?
"אני עושה את מה שנכון לעשות. אבי נמצא באימונים, הוא רואה מי משחק ומי לא. יכול להיות שאני טועה בדרך, אבל את ההחלטות המקצועיות אני מקבל יחד עם הצוות שלי".
למרות ההצלחה הגדולה, יש תחושה שמכבי פ"ת לא זוכה לכבוד הראוי לה.
"זה לא מפריע לי. אני חושב שתמיד העניין היה סביב המועדונים הגדולים. זה טבעי. העבודה שלנו היא כפולה, כי אנחנו רוצים להיות שם. אנחנו עדיין לא מהמועדונים המובילים בכדורגל הישראלי. לשם אני שואף לקחת את מכבי פ"ת. אם נהיה שם גם נקבל יותר חשיפה. אני יודע איפה אני נמצא ומה המעמד של המועדון".
בכל זאת, הקהל לא מגיע בהמוניו. עד כמה זה מסתכל אותך?
"למשחקי הבית שלנו מגיעים בין 1,000 ל-2,000 אוהדים. המטרה היא להכפיל את הכמות. אני בטוח שאם נמשיך ככה, אנשים יגיעו. אנחנו בדרך לשם. אני אומר לך מידיעה, למכבי פ"ת יש יותר אוהדים, גם אם זה עדיין לא בא לידי ביטוי".
עם האוכל בא התיאבון. אתה רואה את עצמך מתקדם לקבוצה גדולה יותר?
"כל אחד שואף להגיע לרמות הגבוהות, ולא משנה באיזה תחום. גם אני. אני לא יודע איפה אהיה בעוד חודשיים. אני בינתיים נהנה ממה שאני עושה, האווירה אצלנו טובה. מבחינתי הדבר הכי חשוב הוא שהשחקנים שלי מבסוטים, שהם נהנים להגיע לאימונים ולמשחקים".
לאמן את נבחרת ישראל זה משהו שעובר לך בראש?
"ברור שזו זכות גדולה לכל מאמן, אבל בשביל לקבל את התפקיד הזה צריך לקחת תארים בדרך. אני עדיין לא שם".
יש לך מודל לחיקוי?
"אני לומד מהרבה מאמנים, אבל איש המקצוע שאני הכי מעריך הוא דייגו סימאונה. לקחת קבוצה כמו אתלטיקו מדריד מול התקציבים של ריאל וברצלונה ולתת להן פייט אדיר לאורך שנים, להגיע פעמיים לגמר ליגת האלופות... זה מאמן ענק. כמובן שבכל דבר אתה צריך להיות עצמך. עברתי הרבה מאמנים במהלך הקריירה כשחקן, מכל אחד לקחתי משהו, אבל בסופו של דבר אתה צריך להיות עצמך".
גידי קאניוק ודור אלו, שפורחים העונה, כבר מחוזרים על ידי הגדולות. ההצלחה עלולה לעלות להם לראש?
"השאיפה של מכבי פ"ת היא להיות מועדון גדול, אסור שזה יפריע. למה, את מאור בוזגלו לא רוצים? את טל בן חיים לא רוצים? השחקנים האלה צריכים לדעת להתמודד עם לחצים. עד עכשיו הם עומדים בזה".
כשחקן לא זכית להערכה למרות ההצלחה שלך כחלוץ, ואפילו לא זומנת לנבחרת. זה יהיה שונה כמאמן?
"קיבלתי את הכבוד שהייתי צריך לקבל, גם ברחוב. התקשורת? אני בסך הכל מאמן מתחיל וצריך להמשיך להוכיח את עצמי. בכדורגל הכל נמדד לפי ההצלחות. אם תתמיד בדרך שלך ותצליח, אז תקבל את מה שצריך לקבל. אם לא עכשיו אז יותר מאוחר. יש כאלה שלוקח להם זמן. אני לא ממהר לשום מקום. אני ישן בלילה גם אם לא יכתבו עליי דברים טובים".
לפנייה לכתב/ת 
