נתקו את הילדים מהמסכים: הם יודו לכם
כולנו מכירים את זה, הילדים שלנו כל הזמן דבוקים למסכים, ואנחנו לא עושים כלום כדי לנתק אותם. אבל זו טעות. כי המסכים אינם החיים, אינם המציאות, אין בהם חוויות פיזיות ורגשיות שכל ילד נזקק להן כדי להתעצב כאדם
אנחנו פחדנים.
זו האמת, אנחנו פחדנים. לו לא היינו פחדנים, היינו לוקחים מהם את הסמארטפונים, מנתקים להם את המחשב, סוגרים את הטלוויזיה, ומצילים את חייהם.
לו לא היינו פחדנים, היינו מפסיקים להתרפס בפניהם, לא מתרשמים מזעקות השבר, לוקחים אחריות על חייהם ואומרים להם את האמת: צאו מהמסכים. קחו הפסקה. לכו לשחק. תשאפו אוויר. תשתעממו. תתעצבנו. ואז תקבלו את עצמכם בחזרה - שמחים, יצירתיים, ילדים.
זה קורה לנו מדי יום. אנחנו חוזרים הביתה והם לא שם, הם בתוך המסכים. אנחנו מביטים בהם ועינינו כלות. אנחנו מדברים על לבם. הם לא עונים לנו. הם עסוקים. רגע, מי פה מנהל את העניינים? מי ההורה ומי הילד? שכחנו? התבלבלנו? מה נסגר איתנו? בואו ניקח את עצמנו בידיים. בואו נממש את מה שאנחנו מטיפים לו. הגיע הזמן שהדיבורים שלנו יהפכו למעשים.
הם מצפצפים עלינו ועושים מה שהם רוצים ולא מה שאנחנו רוצים, כי הם מבינים שאנחנו לא רציניים. שאנחנו רק מדברים. וחופרים. ונוזפים. ומייבבים. במקום לעשות. במקום לפעול. במקום להיות ברורים ונחרצים ואמיצים. ולהסביר להם שזה לטובתם. כי רק אנחנו יודעים מה טוב בשבילם. אנחנו הרי ההורים שלהם. שכחתם?
לדעת להגיד לא
להיות הורה טוב זה לא לתת לילדים שלנו לעשות מה שהם רוצים כשאנחנו יודעים שזה פוגע בהם. להיות הורה טוב זה לדעת להגיד לא, לשים גבולות כשצריך, להבהיר להם מה טוב ומה רע, ובעיקר להדגים להם שמילה שלנו זו מילה והחלטה שלנו זו החלטה.
אנחנו יודעים שזה מזיק להם בריאותית. אנחנו יודעים שזה ממכר אותם. אנחנו יודעים שזה גורם להם להפרעות קשב וריכוז או מגביר ומעצים אותן. לפעמים זה גם מטריד ומשפיל. ובעיקר מונע מהם לחיות באמת.
כי המסכים אינם החיים, אינם המציאות, אין בהם חוויות פיזיות ורגשיות שכל ילד נזקק להן כדי להתעצב כאדם. התקשורת הזאת היא תקשורת נכה, חלקית, מתסכלת, מפרידה ומרחיקה, שגורמת הנאה רגעית, מיידית, אבל הורסת את חייהם.
מתי בפעם האחרונה הם היו בים? מתי בפעם האחרונה שיחקו כדורגל, או כדורסל, או תופסת, או מחבואים? מתי בפעם האחרונה הזמינו חבר הביתה ושיחקו איתו במשחקי קופסה, או ציירו איתו, או פשוט שוחחו איתו? מתי בפעם האחרונה רכבו יחד על אופניים? מתי בפעם האחרונה השתוללו בפארק? מתי בפעם האחרונה ם היו ילדים? סתם ילדים?
אז אם אנחנו רוצים שיהיו חתולי רחוב ולא עכברי מחשב, עצמאיים ולא תלותיים, בואו ניקח מהם את הסמארטפונים, ננתק להם את המחשב, נסגור להם את הטלוויזיה, לשעה, לשעתיים, לכמה שנחשוב שצריך, נקנה להם אופניים, או כדור, או סקייטבורד, ונשלח אותם החוצה, לשחק עם חברים, לחוות חוויות, לראות עולם. לנשום אוור צח. בואו לא נדבר על זה. לא נתבכיין. לא ניילל. פשוט נעשה את זה.
בהתחלה הם יכעסו עלינו. ישתוללו מזעם. יתפרצו. יבכו. יתחננו. מה לא. בסוף, בסוף ממש, אולי אפילו קודם, הרבה קודם, הם יודו לנו. יתקרבו אלינו, ידברו איתנו. ממש ישוחחו איתנו. לא דרך הודעות וואטסאפ. אלא פנים אל פנים.
למה? כי הם יחוו חוויות נדירות של אהבה, ומשחק, ושיתוף פעולה, ותשומת לב, וחיבוק, ומגע. חוויות שכל ילד וכל נערה נזקקים להן נואשות, אבל מכבים את גופם ומוותרים על עצמם בתכתובות מסרים, בצפייה בסרטונים, במשחקים אלימים, בכל מה שנמצא שם, בעולם הווירטואלי, ולא כאן, בעולם האמיתי.
בסוף הם יבינו, וירגישו, ויחוו, שאכפת לנו. שאנחנו בעדם. שאנחנו אוהבים אותם. כי גם אנחנו, כן, גם אנחנו, נתנתק, לשעה או לשעתיים, או לכל הערב, מהטלפונים שלנו נשחרר את המחשב, נוותר על הטלוויזיה, ונהיה איתם, פשוט נהיה איתם, נדבר איתם, נצחק ביחד, נאכל ביחד, נתחבק ונתלטף, נשתרע על הספה, נכיר זה זאת זה מחדש, ניתן אימון, נסמוך, נפרגן, נאהב עד השמים, נהיה משפחה.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
