הרגע בו מכבי חיפה החלה להידרדר

היום, בעידן ניגודי העניינים, לפני הכל חשוב לפתוח בגילוי נאות וקצת לא פופולרי לנוכח המציאות - אני אוהד מכבי חיפה. ככזה, בשנים האחרונות, הפכתי לסובל קבוע ממאניה-דיפרסיה, בה ניתן לסמן את נקודות הפיק של ההיי בתחילת העונה וחלון ההעברות בחודש ינואר, כשרף הציפיות עולה בהתאם לרכישות וההכרזות. בין לבין אני חוזר לדאון קבוע.

נכון להיום, למרות מסע הרכש הגרנדיוזי הנוכחי, נראה לי שאמשיך בייסוריי עד לתחילת העונה הבאה. טור כריסטיאן קרלסן הוא נורווגי, לכן לא אשתמש בשאלתו האלמותית של המלט ואשאל כמתבקש "מה רקוב בממלכת דנמרק?" ויותר מזה, העסק כבר רקוב הרבה לפני הגעתו. אולם, עדיין, נשאלת השאלה מה לא עובד שם בממלכה הירוקה של שחר?

אלישע בחיפה(צילום: עוז מועלם)

לכל קבוצת ספורט יש מחזורי חיים ותקופות שבהן היא דומיננטית יותר או דומיננטית פחות. זה קשור בהרבה גורמים - השקעות כספיות, בחירת צוות מקצועי, בחירת סגל שחקנים וכד'. אולם, בסופו של דבר, לאורך זמן, קבוצות מסגלות לעצמן "אופי", "מסורת", "מורשת" וכד'. אין ספק, שמכבי חיפה ביססה לה מעמד כקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי וזאת הרבה בזכותו של יעקב שחר. אם בוחנים את הישגי הקבוצה לאורך זמן רואים את המחזוריות של ההישגים. אני תוהה ביני לבין עצמי אם שחר או מישהו מאנשיו בדק מה קרה בתקופות הפחות טובות או מה הביא לתקופה הארוכה של חוסר ההצלחה בשנים האחרונות.

אם מחפשים את קו פרשת המים לתחילת המפולת הנוכחית, ניתן לסמן אותה בעונה האחרונה של אלישע לוי. אחרי שתי אליפויות ופספוס הקיזוז, באה עונה נוראית, שנראה שמה שקרה בה משפיע עד היום על הקבוצה. יותר מזה, ההשפעות של אותם דברים חילחלו כל כך עמוק שלא משנה מי המאמן או מה סגל השחקנים, הקבוצה פשוט לא פוגעת. זו לא התקופה הקשה הראשונה בעידן שחר. כבר היו לפניה תקופות שחונות של חוסר הישגים. אבל, שלא בדומה לתקופות אלה, הפעם מעבר לחוסר ההצלחה הספורטיבי, נראה כאילו מי שנפגעה היא "רוח המועדון".

בתור אוהד, כמו רוב האוהדים של מכבי חיפה אני מניח, קל ללכת לכיוון של סגל השחקנים, המחויבות שלהם, המאמן או השיטה. אבל, כשאני מכניס קצת "שכל" לחשיבה שלי ולובש את הכובע המקצועי שלי, אני לא יכול מלהימנע מהשאלה "מה קרה שם באותה עונה?" מה קרה מבחינה מערכתית שהביא לקריסה בהרבה מרכיבים ארגוניים-ספורטיביים, שאת תוצאותיהם אפשר לראות בשנים האחרונות? זו, לדעתי, השאלה שיעקב שחר והמנכ"ל בן דב צריכים לשאול את עצמם. מה הביא לכך שמערכת הסקאוטינג נפגעה כל כך והקבוצה לא מצליחה באופן שיטתי בהבאת זרים וישראלים? מה קרה בתהליך המעבר של שחקני הנוער לקבוצה הבוגרת? ועוד שאלות שיצליחו למקד את אותו שינוי שעברה המערכת באותה עונה.

אני מניח ששחר ובן דב עסוקים בשאלה מה לא עובד השנה. אני פשוט מבקש להרחיב להם את התמונה, ויותר מזה, למקד את הבדיקה שלהם בתהליכים ארגוניים ודווקא לא ספורטיביים. אחת הבעיות המרכזיות של קבוצות ספורט היא ההתמודדות עם משברים. בדרך כלל, מנהלים ומאמנים יישארו באזור הנוחות שלהם ויבחנו את הסוגיה בתוך עולם התוכן הספורטיבי. כלומר, הם ינסו לשנות שיטות משחק, להחליף סגל שחקנים, להחליף מאמן וכד'. לפעמים זה עובד ולפעמים לא. בכל מקרה, תמיד, לא הם נוגעים במרכיב משמעותי ביותר- המרכיב הארגוני. וכשהם עושים זאת, הם עושים זאת "בקטנה", כפי שנהוג לומר. מקרה בוחן קלאסי הוא המקרה של מכבי תל אביב בכדורגל, שעשתה שינוי ארגוני משמעותי, שאת תוצאותיו ראינו בשנים האחרונות. לעומת זאת, תהליך שינוי שנוסה בקבוצת הכדורסל נחל כישלון.

בסופו של דבר, ואת זה מבינים מעט מאוד מאמנים, מנהלי קבוצות ובעלי קבוצות, קבוצת ספורט היא קודם כל ארגון וחלים עליה אותם "חוקים" שחלים על ארגונים אחרים. אחד המשפטים שאני שומע לרוב הוא "זו קבוצת ..... (ענף הספורט לבחירתכם כדורגל/כדורסל) וזה שונה מכל דבר אחר". אז זהו, שלא! בסופו של דבר מדובר בבני אדם שפועלים יחד להשיג מטרה משותפת, תוך ביצוע של מיומנויות והובלת תהליכים. נכון, לכל ענף הייחוד המקצועי שלו. אבל, בסופו של דבר, תהליכים ארגוניים הם תהליכים ארגוניים גם בקבוצת ספורט וגם במפעל טקסטיל. אז אם נחזור למכבי חיפה, כנראה שמה שרקוב נעוץ שם. ואם אני טועה, אז מה אכפת לכם לנסות, הרי ניסיתם כבר הכל...