הרומן הרוסי ששואל מה הומואים אוהבים
תהום פעורה בין ההומואים הרוסים בני המאה ה-19, גיבורי הרומן החלוצי "כנפיים", לבין ההומו השרירי מודל 2017. ברומן פילוסופי שאסתטיקה היא חלק בלתי נפרד ממנו, עולות שאלות על האוניברסליות של המשיכה
כך מתאר המחבר, מיכאיל קוזמין, את האהוב שאליו ליבו יוצא: "לעיתים קרובות אני חושב שאילו היה לי ידיד שהייתי יכול לאהוב אותו בגוף ושהיה גם מוכשר לכל הדרכים באמנות, אסתטיקן, שותף בטעמים, בחלומות, בהתלהבויות... ואילו היינו מטיילים יחד באיטליה, צוחקים כמו ילדים, מתרחצים ביופי... היה זה אלוהי".
אהבת גברים ואהבת היופי שלובים ברומן הפילוסופי הקצרצר הזה יד ביד. מסיבה זו, את ההקדמה המצוינת לספר חיברה פרופ' מרגלית פינקלברג, שבעבר תירגמה לעברית את שני הדיאלוגים ההומוארוטיים הגדולים של אפלטון, 'פיידרוס' ו'המשתה'. 'כנפיים', בדומה לדיאלוג היווני, מייחס לאהבת גברים תפקיד חשוב בהרבה מאשר זיון בתחת, ותכליתה אינה רק סיפוק עונג, אלא הגעה אל האמת - לא פחות. ברומן הזה, האמת והיופי אינם שייכים רק למוזיקה או לאמנות הפלסטית, אלא מסתתרים באפילת בית המרחץ: לרוח יש גוף.
גיבור הספר הוא ואניה, גימנזיסט בן 18 הפוגש בשטרופ המבוגר ממנו, "איש עשיר, לא עובד בשום מקום... שקרא את כל הספרים שרק ניתן להעלות על הדעת". כשוואניה מתלונן בפניו על חובת בית הספר להתאמץ לקרוא את הומרוס ביוונית במקום בתרגום, מתברר היחס בין אהבת הידע המופשטת לאהבת הגוף: "במקום בשר ודם, אדם צוחק או קודר, שאפשר לאהוב אותו, לנשקו, לשנוא אותו, שרואים בו את הדם הזורם בוורידיו, שרואים את החן הטבעי של גופו העירום - להסתפק במקום כל אלה בבובה חסרת נשמה - אלה הם תרגומים". השיר היווני והאהוב הממשי הופכים לבשר אחד, אלא שאת ואניה הצעיר כל זה מבלבל: הוא אוהב את "ארוחות הערב המאוחרות, את הגברים עם גביע היין בידם ועם שיחה מחכימה בפיהם, את חדר העבודה הזה עם ספרים עד התקרה", אבל נרתע מהגיחוך וההשפלה של מעשה האהבה הגשמי. בסופו של תהליך החניכה הוא יהיה מפויס יותר, ובשונה מגיבורים הומואים אחרים אף יישאר בחיים.
העלילה אמנם מתרחשת בפטרבורג, אך סיפורו של ואניה, מעין דוריאן גריי רוסי, יכול היה להתחולל גם בפריז או בברלין של אותה התקופה, משום שעל אף שהסיפור משוקע בתרבות הרוסית, גיבוריו חיים בספירה קוסמופוליטית, שבה חינוך ואידיאלים קלאסיים עיצבו תרבות הומוסקסואלית דומה. הניסיון לחמוק מהגודש התרבותי הזה אל רעיון של טבע פשוט, נענה אף הוא בביטול על ידי שטרופ, שנראה כי הוא מצליח ליישב בין השניים: "אם לחיות בחיק הטבע פירושו לאכול יותר, לשתות חלב, לשחות ולא לעשות כלום, הרי זהו הדבר הפשוט מכל... לא אוכל להאמין שאדם שחי בעיר, מתייחס בשוויון נפש לחלק הטוב שבטבע העירוני - לשמיים ולמים... לא אוכל להאמין שהוא אוהב את הטבע".
ולדימיר פוטין, חובב מסעות הציד שמסתובב חצי עירום, דווקא אוהב מאוד את הטבע, אך הרבה פחות את ההומואים בני ארצו - ובדיוק מן הטעם הזה. בעוד במערב החליף ההומו את האסתטיקה בטיטולים, את הדמיון הרוסי ממשיכים לרדוף הומואים מסוגו של קוזמין, הקוראים תיגר על רעיון הרוסיות הטבעית והפשוטה שפוטין מנסה לגלם, והרומן מנסה להגחיך: "הנה נוהגים לומר: 'זה מעודן, לא טבעי, מיותר'; אבל היה אם נישאר עם אותו שימוש בגוף שלנו שנחשב לטבעי, ניאלץ רק לקרוע בשר־נא בידיים ולתחוב אותו לפה".
'כנפיים', אם כן, מזכיר לקורא את נסיבות הולדתו של ההומו המודרני, כשהג'ים עוד היה גימנסיה - לא בדמותו של הגיי האמריקאי או האוחצ'ה הלבנטינית, אלא במרחבים גבריים לגמרי של המעמד הגבוה, שבו היה ההומוסקסואל שם נרדף לתרבות גבוהה. ההומואים המתוארים בספר, על טבעותיהם וגינוניהם, ודאי יעוררו סלידה בקרב הומואים מודל 2017, שמבקשים להתנער מהמחויבויות האסתטיות והאתיות של דור המייסדים ומתעלים את מרצם להקמת משפחה פלוס שניים או לפולחן הגוף בחדר הכושר. את החיפוש העיקש אחר היפה - לנצח חמקמק - מחליף ההומו העכשווי בחתירה ליציבות משפחתית או בוודאות המדומה שמספקים השרירים. אבל 'כנפיים', כמו כל ספרות טובה, מצייר בהצלחה סובייקטיביות הומואית אחרת, ומציב סימן שאלה: מה באמת הומואים רוצים?
"כנפיים", מיכאל קוזמין. מרוסית: פטר קריקסונוב. 140 עמ', הוצאת "קדימה".
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
