מומחים מרגיעים: כל הסיבות לבטוח במזון מהונדס גנטית
האם שינוי גנטי של מזון הוא הימור מסוכן, או דרך בטוחה להשגת ביטחון תזונתי? ד״ר שי פליישון מסביר מדוע לדעתו הנדסה גנטית היא הבחירה הטובה ביותר מבין החלופות הגרועות האחרות
אוכלוסיית העולם גדלה בקצב מהיר - במקביל למעבר של יותר ויותר בני אדם משטחים כפריים שבהם עוסקים בחקלאות לערים ולעיסוקים אחרים. השילוב יוצר קושי הולך וגובר לספק די מזון ל-7.4 מיליארד בני אדם ברחבי העולם - אתגר אשר רק ילך ויתעצם עם השנים, משום ששתי המגמות הללו נמצאות בעלייה מתמדת שלא צפויה להיעצר.
כתבות נוספות בערוץ הכלכלה הירוקה
"הצורך לייצר גידולים חקלאיים בכמויות שיספיקו להאכיל את האנושות גורם לחוקרי החקלאות במדינות רבות בעולם להתמקד בשיטות שונות של טיפוח חקלאי: התערבות חיצונית וביצוע מניפולציות בזרעים שמטרתן להבטיח יבולים רבים יותר, שיהיו גם עמידים יותר ואף בעלי חזות מושכת יותר", מסביר ד״ר שי פליישון, אגרונום מטעם הפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית ועמית ממשק במשרד הכלכלה במינהל סביבה ופיתוח בר-קיימא.
על אף שהנדסה גנטית אינה נטולת בעיות סביבתיות מסוימות, מבחינה בריאותית לא הוכח עד היום כי יש בה סכנה. ארגון הבריאות האמריקאי והאקדמיה האירופית למדעים אף מצהירים שהשיטה בטוחה לשימוש וכי אין כל סיכון מיוחד בצריכת מוצרים מהונדסים גנטית לעומת מוצרי מזון אחרים. אם כך, מדוע זכתה ההנדסה הגנטית בצמחים ליחסי ציבור גרועים כל כך?
השדה הוא לא טבע
״כיום אין לנו כל ברירה אלא להשתמש בשיטות של טיפוח חקלאי כדי לספק מזון לכלל אוכלוסיית העולם - זו אקסיומה שכבר אין עליה היום כמעט שום מחלוקת, גם בקרב המדענים וגם אצל רבים מהחקלאים״, מסביר פליישון. ״ההתחממות הגלובלית גורמת להמלחת קרקעות באפריקה, להפצת מחלות ולשגשוג מזיקים שונים, ומקשה עוד יותר על אספקת מזון ליצירת ביטחון תזונתי במקומות שונים בעולם".
יבולים מהונדסים גנטית, למשל, עזרו בשנים 1996-2012 להפחית את הריסוס של גידולים חקלאיים בארה״ב בחומרי הדברה ב-583 מיליון ק״ג ריסוס (שהם 18.5 אחוז מהשימוש בחומרי הדברה בארה״ב); הם גם הניבו רווחים של 150 מיליארד דולרים בהכנסה ישירה לחוואים ברחבי העולם בשנים אלה.
"צריך להבין ששדה זה לא טבע - זה תוצר של האדם, שאפשר לומר שהוא אפילו מנוגד לטבע: לגדל על שטח קרקע רק זן אחד של צמחים ולנסות למנוע כניסת חרקים זה לא קיום של מערכת אקולוגית - אלא דווקא אבדן של בתי גידול", אומר פליישון. "השדה אולי נתפס כרומנטי - כדבר יפה ופסטורלי – אבל צריך לזכור שהוא טבעי בערך כמו בטון. צריך לזכור שהירקות והפירות שאנחנו אוכלים היום גם הם אינם תוצר של הטבע בצורתם הנוכחית, אלא של אלפי שנים של טיפוח והשבחה גנטית בידי האדם,״ הוא אומר. אלפי שנים של הכלאות מלאכותיות שביצע האדם בין פירות וירקות הניבו את הזנים שאנחנו מכירים כיום; למעשה, אם הייתם פוגשים בעגבניה, המלפפון, הבננה והחציל בצורתם המקורית סביר להניח שלא הייתם מזהים אותם".
"מבחינה סביבתית, המטרה שלנו היא שכמה שפחות שטחי טבע יהפכו לאדמות חקלאיות – כדי שלא נצטרך לכרות יערות, למשל, ולתפוס שטחים נוספים שיכולים להיות מיועדים לפיתוח וגם לשמירת טבע", הוא מוסיף. "לכן, אנחנו צריכים לנצל כמה שיותר את השטחים החקלאיים הקיימים. השדות צריכים להיות עמוסים ולהפיק כמה שיותר יבולים, לכן חייבים להמשיך בטיפוח והשבחה של היבולים עצמם״.
המגמה שעליה מדבר פליישון הופכת מהותית אף יותר כשמבינים שהמגמה של צריכת חלבון מן החי בעולם - בעיקר במדינות העולם השלישי, כמו סין והודו - הולכת ועולה, וצפויה אף לגדול בעשרות אחוזים במהלך השנים הבאות: ״כדי לייצר קלוריה מבשר יש צורך לייצר קודם כמות משמעותית בהרבה של קלוריות של דגן, כדי להאכיל את בעלי החיים. כלומר, אם אכלת 1,000 קלוריות של בשר - חיסלת שדה של ירקות שלא היית אוכל במשך זמן רב. אכילת בשר היא אסון סביבתי מבחינה זו: ככל שנאכל יותר בשר – נצטרך להגדיל אף יותר את כמות היבולים החקלאיים שאנחנו מגדלים לצורך האכלת בעלי החיים לתעשיית המזון מן החי. זה פשוט בלתי אפשרי לספק צריכה כזאת בלי שימוש בשיטות טיפוח חקלאי. אם נשאיר את המערכת לחלוטין תלויה בטבע, התפוקה שלה תהיה נמוכה – ופשוט לא תצליח לספק את צרכי האוכלוסייה".
ספר מתכונים
לדברי פליישון, היתרון העיקרי של ההנדסה הגנטית על פני שיטות טיפוח אחרות – כמו למשל מוטגנזה ושימוש בקרינה רדיואקטיבית, שאותן ממעטים משום מה להזכיר בתקשורת – היא שבשיטה זו המטפח יודע בדיוק איזה שינוי הוא מבצע בפרי או בירק, והיכן בדיוק השינוי הזה ממוקם. ״הדי-אן-אי הוא כמו ספר מתכונים – כל גן הוא מתכון, ויש מערכות בתא שהופכות את הגן הזה לתכונה שבאה לידי ביטוי באורגניזם״, מסביר פליישון. ״בתא יש גם מערכת שיודעת לזהות די-אן-אי שזר לה, מעין ׳רשימת חיסול׳. לדוגמה, יש מחלה שפוגעת בדגן הקסבה באפריקה בשנים האחרונות ועושה בו נזקים קשים. מה שעשו בהנדסה של הקסבה הוא להוסיף ל׳רשימת החיסול׳ שלו את הווירוס של המחלה החדשה שפוגעת בו, כך שהתא יראה בו גוף זר שיש להשמיד. באופן זה הצמח הופך עמיד למחלה".
כיצד מהנדסים מזון? צפו:
״ההנדסה הגנטית היא השיטה הבטוחה ביותר לעשות זאת מבלי לפגוע בתכונות אחרות בצמח״, מוסיף פליישון, ״ספר המתכונים׳ של הקסבה היה מורכב ממיליארד אותיות ואחרי שהוסיפו את השינוי הוא הכיל מיליארד וחמשת אלפים אותיות. בסך הכול הוסיפו מתכון במיקום מדויק – בין מתכון מספר 25 למספר 26. לא ביטלו שום תכונה, השינוי היחיד הוא שיצרו מרחק בין המתכונים, ושכעת יקח יותר זמן להגיע מ-25 ל-26. נכון, זה שינוי, אבל השינוי הזה הוא זניח לעומת מה שקורה בשיטות חקלאיות אחרות".
״בשיטות אחרות של טיפוח שנהוגות כיום, ממש מפרקים את הדי-אן-אי לחתיכות,״ אומר פליישון. ״ שיטה כזאת שנהוגה כיום היא שימוש בקרינה רדיואקטיבית: מציבים באמצע השדה ריאקטור רדיואקטיבי ומשנים באמצעות קרינה את הדי-אן-אי של הפרי או הירק. כמובן שבשיטה זו לא יודעים מה בדיוק הולך לקרות – השינוי הוא אקראי, ומתוך 1,000 פלפלים בוחרים את הפלפל האחד שבמקרה יצא טוב. עוד שיטה שנפוצה כיום היא שיטה שנקראת מוטגנזה, שבה לוקחים כימיקל ומחדירים אל הדי-אן-אי, שם הוא משבש מיליון אותיות שונות – כמו שגיאות כתיב בספר. כששמים את הגן במקום הנכון, יודעים לשלוט בזה שהמוטציה תצא חיובית ולא רנדומלית – זו ההנדסה הגנטית. בשיטות האחרות מחפשים איפה יצאה באקראי שגיאת כתיב טובה, מתוך המון שגיאות לא טובות".
הנדסה וקוץ בה
מובן שלא הכול חיובי ואופטימי. גם פליישון מודה שלהנדסה הגנטית יש את המגרעות שלה, שקשורות דווקא להשפעות על הסביבה. אחת הטענות כנגד הנדסה גנטית היא שהיא גורמת לשימוש יתר בקוטלי עשבים: הגן העמיד בפני קוטל עשבים גורם לשימוש ביותר חומרי הדברה, משום שברגע שהצמח אינו נמצא בסיכון מקוטל העשבים, החקלאי נזהר פחות ומרסס יותר, והחשש הוא מיצירת זני עשבים שעמידים לקוטל העשבים. ״הפתרון לכך יכול להיות שימוש בקוטל עשבים שונה בכל שנה״, אומר פליישון, ״זו בעיה שקיימת לא רק בהנדסה גנטית – כשחקלאי מרסס בחומר ריסוס זהה שוב ושוב, גם ללא קשר להנדסה, יש צמחים שעלולים לפתח עמידות״.
חשש נוסף שקיים בשימוש בהנדסה הגנטית היא זליגה של גנים מטופלים מן השדה אל הטבע. זה חשש שקיים בכל שיטות הטיפוח, אך בהנדסה גנטית הוא מעט גבוה יותר. גם לכך יש לפליישון תשובה: ״דווקא בהנדסה הגנטית פיתחו מנגנונים שיודעים להתמודד עם זה: תאגיד אמריקאי פיתח גן שמבטיח שזרעים שהגן הושתל בהם אמנם יוכלו להתרבות, אך ה׳צאצאים׳ שלהם יהיו עקרים. באופן זה – גם אם הזרעים מוצאים את דרכם לטבע, אין סכנה שהגן יוכל להתפשט מחוץ לשדה. הגן הזה נאסר לשימוש, כיוון שהחקלאים התנגדו לקניית זרעים שאינם יכולים לייצר המשכיות. לכאורה, מכיוון שממילא חקלאי שקונה זרעים מהתאגיד חתום על חוזה המאפשר לו להשתמש בזרעים במשך מחזור זריעה אחד בלבד, זה צעד חסר משמעות, שהתוצאה היחידה שלו היא שכעת הטבע אינו מוגן מזליגה של גנים זרים אליו. בשימוש נכון, הדבר ההגיוני לעשות היה לחייב כל חברה שמשתמשת בשיטות טיפוח להשתמש במנגנון הזה, וכך לפתור את אחת הבעיות הסביבתיות המשמעותיות שנלוות לטיפוח החקלאי״.
״אין לנו הרבה ברירות, אלא להשתמש בשיטות של טיפוח חקלאי ו'להתערב בטבע׳״, מסכם פליישון. ״אנחנו חייבים לטפח צמחים, כי אנחנו לא רוצים לכרות את יערות הגשם כדי להאכיל את העולם. אנחנו לא רוצים לזהם את הקרקעות ואת מי התהום בעוד ועוד כימיקלים. אנחנו רוצים שתהיה לנו אפשרות להילחם במחלות ומזיקים באופן גנטי – שהצמח יהיה עמיד אליהם, כדי שנוכל לרסס פחות. כל זה דורש התערבות. החכמה, היא לעשות את זה באופן שיגרום הכי פחות נזק״.
הכתבה הוכנה בסיוע "זווית - סוכנות ידיעות למדע ולסביבה"
לפנייה לכתב/ת 
