לשחק עם אלוהים: עכשיו תור הנשים
יצירתיות היא כלי חתרני. פרעה הבין את זה, ושעבד את בני ישראל. הרבנים המבקשים למנוע מהנשים חלק שווה בתלמוד תורה, מבינים היטב שלימוד תורה פירושו חירות, והם מפחדים לחלק את עוגת החופש שלהם ולאבד מחוזות שליטה. זה כל הסיפור. זה ההסבר הפשוט והעצוב להלכות המדירות נשים
משחק הוא עניין רציני
הפסיכואנליטיקאי ד.ו ויניקוט חקר את מהות המשחק וחשיבותו לבריאות הנפש, והוא מציג את המשחק כחוויה קריטית בחשיבותה בכל שלבי החיים; חוויה המתקיימת במרחב שבין המציאות והפנטזיה.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כאשר אני משתעשעת במילים ובמשמעותן, כאשר אני מציירת ציור או מדמיינת סיטואציות אנושיות, אני פותחת לעצמי צוהר לחיים פלאיים ונכספים; חיים שמתקיימים מחוץ לתפקוד היומיומי והשוחק, אך לא בורחים ממנו. המשחק מאפשר לנו לדמיין איך עוד היו יכולים החיים להיות, ואיך היינו רוצות שהם יהיו. המשחק בונה גשר בין החלום ליומיום.
סכנה. כאן בונים
משחק הוא מחאה נגד הדיקטטורה של המציאות, ועל כן רגעי המשחק הם רגעי החירות האנושית. איבוד היכולת לשחק כמוה כעבדוּת. כאשר אני משחקת אני מגלה שיכול להיות אחרת, וחשוב מכך – אני מגלה שאני יודעת מה אני רוצה שיהיה אחרת, וייתכן שאני אפילו יודעת איך לעשות זאת.
משום כך שליטים נבונים דואגים שנתיניהם יעסקו בהשגת לחם ובשעשועי טלוויזיה ויום-יום. יצירתיות היא כלי חתרני, ומנהיגים מתאמצים לגרום לאנשים לפחד מהיצירתיות של עצמם, ולכל הפחות להיות עייפים מכדי לחשוב עליה. טלוויזיה, ימי עבודה עמוסים, קניונים, שו"ת סמס ותרבות שופינג הם כלים תרבותיים לדיכוי חשיבה עצמאית ויצירתיות.
מובן לגמרי מדוע שלטון תומך, מעודד ומתקצב פעילויות אלו, והשאלה המרתקת, שעדיין לא ניתנה עליה תשובה מספקת, היא מדוע אנו - "המון הנתינים" - שמחים למכור את חירותנו תמורת נזידי העדשים דלוחים שכאלה.
פרעה לא מאמין בתקינות פוליטית
בלי הערות שוליים, בלי תיאורים מדעיים מורכבים ובלי להתחבא מאחורי מילים מנומסות, מסביר פרעה מדוע שליט לא אמור לאהוב אנשים יצירתיים (שמות ה', ט'): "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר".
מי שיש לה זמן עלולה לחשוב, ומי שחושבת עלולה לחשוב באופן עצמאי, ובסופו של תהליך היא עלולה למרוד בסדר היום ובאינטרסים של המנהיגים. זו תמצית חכמת המנהיגות של פרעה: תנו לעם לחם וקניונים, או תנו להם ללַבּן לבנים, ותשיגו שנות שלטון שקטות.
לימוד תורה הוא מרד
מלבד הסבל הפיזי, הקושי שבעבדות הוא בשעבוד הרצון ובדיכוי האפשרות לדעת שיש חיים אחרים, שיש אפשרות. בחכמתם מעמתים חז"ל את לימוד התורה עם השעבוד של פרעה (מדרש תהלים קי"ט, ל"ח): "לולי תורתך שעשועיו גו'. אמרו ישראל אילולא תורתך שהייתה עמי והיא שעשועי, אז אבדתי בעניי... וכן פרעה אומר: 'תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר'. ספרים היו להם והיו משתעשעים בהם משבת לשבת, לכך נאמר לולי תורתך שעשועי וגו'".
המדרש מתמקד בפסוק מרתק (המופיע פעמיים) בספר תהלים, וקובע שהתורה היא שעשועיו של המאמין. לעומקה של תורת המשחקים הנפשית חודר פסוק זה, וקובע שמשחק הוא החופש האנושי, והוא המאפשר לנו לייצר חירות פנימית, גם ברגעי העוני של הנשמה.
את החירות, קובעים הדרשנים, לא יוכל פרעה או כל דיקטטור אחר לקחת מאתנו, שכן מי שיודעת ליהנות מהמשחק הפרשני, יודעת חירות מהי, ובכל שיעבוד תישאר נשמתה בת חורין.
ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים?
במסגרת הוויכוח ארוך השנים בסוגיית תלמוד תורה לנשים, מופיעה האגדה המטלטלת הבאה (ירושלמי, סוטה ג ה"ד): "מטרונה שאלה את רבי אליעזר: מפני מה חטא אחד במעשה העגל, והם מתים בה שלוש מיתות? אמר לה: אין חכמתה של אישה אלא בפילכה... אמר לו הורקנוס בנו: בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלוש מאות כור מעשר בכל שנה. אמר לו: ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים".
גברת נכבדה אחת פונה אל רבי אליעזר בשאלה מלומדת: מדוע חוטאי חטא העגל נענשו בשלושה עונשים שונים, למרות שחטאו באותו חטא? שאלה טובה, לא? אלא שרבי אליעזר בוחר לענות לה בווריאציה על תשובה נשיאותית למטרונה חכמה אחרת: 'תשמעי מיידלע, את ראית פעם גבר סורג גרביים?' ושולח אותה אל הפלך שלה.
הורקנוס בנו מתמרמר על גסות הרוח של אביו, ולא חלילה מסיבות אידיאולוגיות, אלא מהחשש שהמטרונה העשירה והפגועה תפסיק לעשר לו מיבולה. על כך משיב לו אביו תשובה שקולה ומתונה: "ישרפו דברי תורה, ואל ימסרו לנשים".
"כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ/ אֵיזוֹ מִצְרַיִם/ לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ" (אמנון ריבק)
משום שלימוד תורה הוא המשחק של החיים היהודים, והוא סם החיים והחירות שלנו, יש להרחיקה מהנתינים, ובוודאי מהנתינות. לנו, הנשים, יש מצרים נוספת להיות מושות עצמנו מתוכה, ומצרים שלנו היא (בין היתר) האמונה שהחוויה הלמדנית היהודית שייכת לגברים, ואילו הנשים זכאיות, במירב - לפירורי פרשנות ולישיבה בשולי התפילות והדרשות הקהילתיות.
הרבנים המבקשים למנוע מהנשים חלק שווה בתלמוד תורה ובהוראתה, מבינים היטב שלימוד תורה פירושו חירות, והם פוחדים לחלק את עוגת החופש שלהם ולאבד מחוזות שליטה. חברות שלי, זה כל הסיפור. זה ההסבר הפשוט, החזק והעצוב להלכות המדירות נשים.
וגם שו"ת סמס וחינוך ל"אמונת חכמים"
כל אלה הם דרכים להרחיק נשים ואנשים מחוויית החירות וההנאה שבלימוד תורה, להפוך את הקהילה לעדר כבשים צייתניות; להותיר את הנאת המשחק והחירות בידי מעטים.
צייתנות היא שיעבוד. רוצות לשמור הלכה? למדו הלכה ופסקו לעצמכן הלכות. רוצות ללמוד תורה? פתחו ספר, קראו, הרשו לעצמכן לפרש ולדרוש, ואם בא לכן – שאו דרשותיכן ברבים. שם, בלקיחת האחריות וביצירה, גרה חוויית המשחק היהודי. שם נמצאת החירות האמיתית. שם הופכת התורה מעול, להנאה.
מרחב האמונה הוא מרחב המשחק
כמדי שבוע, גם בשבוע שעבר נשאלתי ב"בית המדרש של הטוקבקים" אודות אמונתי המוזרה ב"חבר דמיוני", וכך כתב שלמה (טוקבק 12): "דתי זה אחד שסובל, ובמקום ללכת לפסיכולוג/ פסיכיאט רמפנים אותו לאלוהים... והם מבטיחים לו שהוא מקשיב לתפילות ועוזר להם. עד לאן הדעת שלהם הזויה".
שלמה יקר, ההצעה שלך להבין את החוויה הדתית היא אפשרות אחת, די נוחה לתיאור בחירה רוחנית שאתה לא מעריך, אבל יש אפשרויות נוספות.
עבורי, האמונה הדתית לא מציעה פתרון לסבל הקיומי - ובוודאי שהיא לא צורה מפותחת של סנטה קלאוס. החוויה הדתית שלי קרובה לחוויית המשחק של העבדים העבריים במצריים. האמונה הדתית שלי היא פתיחת צוהר לעולם שמאפשר צורת קיום נוספת; מחשבות רוחניות, תביעות מוסריות ודרך להבין את יחסיי עם העולם.
אם כן, לא חשבון בנק ולא קופת חולים - האמונה הדתית שלי היא "מגרש משחקים" רוחני, ולפעמים "מגרש המשחקים" הזה הוא שמוציא את נשמתי מעבדות לחירות, והוא שנותן לי טעם לחיות.
ומהו טעם החיים שלך?
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
