משהו טוב
לאורך ההיסטוריה רווחה האמונה שבני האדם נולדים עם נטייה לתוקפנות, לרוע ולניצול אחרים. אבל מחקרים אחרונים מראים שהנטייה לדאוג לזולת, גם על חשבון טובתנו שלנו, מקודדת במוח. תגידו תודה לאמא
החדשות בימים האחרונים לא היו משהו. נדמה לי שנחשפנו השבוע למינון גבוה במיוחד של שנאה, הסתה, תככים ואלימות. בעידן הזה של פוסט-אמת נראה כאילו החברה האנושית מנוכרת מתמיד, כאילו היא מתחילה להתפורר.
ואולי לכן, דווקא עכשיו, שווה לשאול – מה מחזיק אותנו יחד? מעבר לקווי השבר המדממים בין עדות, מפלגות, דתות ועמים, האם יש משהו שקושר את כולנו זה לזה, כאן בארץ ישראל ובעולם בכלל? אין ספק שלבני אדם רגילים לגמרי יש רפרטואר של תכונות לא טובות, אפילו מכוערות, והם רוצים ומסוגלים לגרום נזק גדול זה לזה. כבר בספר בראשית (ח', כ"א) מגיע אלוהים למסקנה שיצר לב האדם רע מנעוריו, ועם המסקנה הזאת הסכימו רוב האנשים החכמים שחשבו על העניין ברצינות לאורך הדורות, מניקולו מקיאבלי ועד לזיגמונד פרויד.
בחיבורו "תרבות בלא נחת", שכתב בערוב ימיו, מתבונן פרויד על המין האנושי ואומר כך: "האדם איננו בריה ענוגה הזקוקה לאהבה, המסוגלת לכל היותר להתגונן בעת שתוקפים אותה. בין הדחפים בהם ניחן הוא רשאי למנות גם מידה נכבדה של נטייה לתוקפנות. לפיכך אין הזולת לדידו רק עזר פוטנציאלי ומושא מיני, כי אם גם פיתוי להשביע בו את תוקפנותו, לנצל בלא גמול את כוח העבודה שלו, להשתמש בו באופן מיני ללא הסכמתו, להשתלט על רכושו, להשפילו, להסב לו כאב, לענותו ולהורגו. אדם לאדם זאב. לנוכח כל ניסיונות החיים וההיסטוריה, מי ימצא עוז בנפשו לכפור בקביעה זו?"
ההשקפה הרווחת לאורך ההיסטוריה גרסה שבני אדם נולדים רעים, "כמו חיות". צריך ללמד אותם להיות טובים, כי זה לא בא להם בטבעיות. זהו, בעצם, תפקידם של החינוך האנושי והתרבות האנושית. על פי המודל הפרוידיאני הקלאסי הסופר-אגו, קול המצפון והמוסר, הוא איבר חיוני בתוך נפש האדם, אבל האיבר הזה הוא איבר מושתל. אנחנו לא נולדים איתו.
אז נכון שבני אדם נולדים עם יצר רע, אפילו רע מאוד, אני לא כופר בזה, אבל בשנים האחרונות הולך ומתברר שזה לא כל הסיפור. אחד הממצאים החשובים של הנוירוביולוגיה העכשווית הוא שהטוב איננו "גוף זר" בתוך הנפש והמוח שלנו. עכשיו זה רשמי: אנחנו נולדים לא רק רעים אלא גם טובים.
"חייתי" היא אצלנו מילה נרדפת ל"רע", אבל חיות מסוגלות גם לאהבה, לחמלה, ואפילו להקרבה עצמית, והן לא צריכות ללמוד את זה – זה נמצא בתוכן, ממש כמו היצרים הרעים שעליהם דיבר פרויד. זה נמצא גם בתוכנו, בני האדם. אם כך, האם יש בתוכנו גם ביולוגיה של טוב? יש דבר כזה? אפשר למצוא את זה במוח?
התשובה במילה אחת היא "כן", והתשובה בשתי מילים היא "כן, אמא". כי הולך ומתברר שהנטייה הטבעית-לגמרי שלנו לדאוג לזולת, גם על חשבון טובתנו, מקודדת במוח. היא מקודדת באותם אזורים ובאותה ביוכימיה שבה מקודדת הנטייה של כל אימהות היונקים – ובני האדם שייכים למחלקת היונקים – לדאוג לגורים ולתינוקות שלהם.
מה שמשותף לכל 5400 מיני היונקים הוא שבהיותם גורים הם יונקים חלב מאימותיהם. אבל העיקר כאן הוא לא החלב אלא האמא: כל גורי היונקים מגיעים לעולם כשהם חסרי ישע. בראשית חייהם הם אינם מסוגלים לדאוג לעצמם, ואם לא יהיה מבוגר אחראי מבני המין שלהם שישמור ויגן עליהם, מקרוב-קרוב ובהתמדה, הם לא ישרדו.
האבולוציה והברירה הטבעית דאגו למנגנונים מולדים, רבי עוצמה, שגורמים לגורים ולתינוקות לאהוב את ההורים שלהם, ולשאוף לקשר קרוב איתם. אבל זה לא מספיק: צריך שגם ההורים ירצו לטפל בגורים. וכמו שיודעת כל אמא, זה לא פשוט בכלל. אל שתי המשימות המשותפות לכל היצורים החיים – לשרוד ולהתרבות – נוספה לפני כמאה ושלושים מיליון שנה משימה שלישית, קשה לא פחות, שהיא נחלתם של כל היונקים (וגם נחלתן של בנות-הדוד שלנו, הציפורים): לדאוג לגורים שלנו, עד שיוכלו לדאוג לעצמם.
אנחנו מחווטים, פשוטו כמשמעו, לדאוג לרווחת הגורים שלנו ולטובתם, גם על חשבון טובתנו. זה חלק ממערכת ההפעלה הרגשית הקדומה של כל היונקים. כולנו, חוץ מכמה פסיכופאתים נוראים במיוחד, נולדים איתה. וכמו שקורה עם הרבה מערכות מוחיות אחרות שקיבלנו בירושה מן החיות שמהן התפתחנו, אנו מיישמים אותה בהקשרים נוספים וחדשים, לא רק בקשר בין הורה לתינוק.
המילה "קשר" חשובה במיוחד כאן, כי אנחנו קשורים זה לזה, פשוטו כמשמעו. הביוכימיה של הקשרים האלטרואיסטיים בין בני אדם התחילה להתברר בשנים האחרונות, והיא כוללת את ההורמון אוקסיטוצין, הורמונים אנדורפינים, ועוד.
מה זה משנה בעצם? מדוע זה צריך להיות אכפת לנו? כי זה נותן, לדעתי, מקום לאופטימיות זהירה לגבי העתיד המשותף של בני האדם. בנוסף לאינסטינקטים החייתיים והאנוכיים שלנו, שעשו ועוד יעשו הרבה זוועות בעולם, יש לנו אינסטינקטים חייתיים לא פחות – והם טובים. לא צריך להמציא אותם ולהשתיל אותם יש מאין – הם כבר קיימים בתוכנו, צריך רק לא להרוס אותם.
החיים, ובזה צדק פרויד עד מאוד, הם מאבק פנימי מתמיד בין הכוחות הטובים והכוחות הרעים בתוך הנפש שלנו. יש אנשים שאצלם הרע כמעט תמיד מנצח, ועליהם אמר רש"י "אוי לרשע ואוי לשכנו". אבל אפילו אנשים רעים מאוד כמעט תמיד ידאגו לילדים שלהם, גם על חשבון טובתם האישית. בסופו של יום לא הכול אבוד: הכוחות הטובים בתוך הנפש האנושית הם טבעיים לא פחות וחזקים לא פחות מן הכוחות הרעים.
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
יורם יובל
מומלצים
