הטראומה והבושה: ייסורי הנשים המכורות למין
התנהגות היפר־מינית היא הפרעה קשה ורצינית הגורמת סבל רב ללוקות בה. ההתמודדות הרבה יותר מסובכת מאשר אצל גברים, אבל היא אפשרית
מכנים אותן בזלזול נימפומניות, מייחסים להן פתיינות אובססיבית ורואים בהן טרף קל, אלא שבדומה לגברים, גם נשים שמכורות למין בעיקר סובלות מזה. הן מתעסקות בסקס כמענה למצוקה רגשית, על חשבון פעילויות חיוניות אחרות ובאופן שבהכרח פוגע בקשריהן הזוגיים – והן לא נהנות מהסקס עצמו. התמכרות למין, או בשמה המקצועי היפר־מיניות, כרוכה בשימוש לרעה במין, בהפיכתו למקום מפלט, בריחה מאירועי חיים לוחצים ומכאיבים, ובפגיעה בתפקוד היומיומי.
ד"ר יניב אפרתי הוא מומחה למיניות ולהתמכרויות למין וראש המרכז הישראלי למיניות בריאה ברמת־השרון, עמותה המספקת שירותי ייעוץ והכוונה ומכשירה מטפלים בהתמכרויות למין. "ארבעת היסודות העומדים בבסיס ההתמכרות למין", הוא מסביר, "הם אי־תפקוד בשל פעילות מינית כפייתית או בשל צפייה כפייתית בפורנוגרפיה, תחושות שליליות כמו אשמה ובושה וכן הלקאה עצמית בגלל התנהגות הזאת, חוויית חוסר שליטה בחיפוש פתחי המילוט באמצעות פעילות מינית, ובריחה חוזרת ונשנית למרחב המיני כדרך להתמודד עם בעיות.
ההתנהגות ההיפר־מינית יכולה להיות פנימית ולהתבטא במחשבות, באוננות, בצפייה בפורנוגרפיה ובעיסוק בפנטזיות, ללא מימוש שלהן, או חיצונית, כלומר כזאת שכוללת עיסוק אינסופי בכיבוש פרטנרים מיניים, מעין ציד מתמשך שכרוך באובדן העניין לא פעם כבר במהלך האקט המיני וציפייה לדבר הבא".
טראומה מינית
הניסיון לכלול את ההתנהגות ההיפר־מינית כהפרעה בספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי (DSM) כשל לפני שנים ספורות, בין השאר בשל הוויכוח המקצועי בנוגע ליסודותיה הנוירולוגיים ובגלל שכיחותה העצומה בארה"ב, ש־2%־5% מאוכלוסייתה מוגדרים כבעלי התנהגות היפר־מינית.
"כמו בהתמכרויות אחרות, גם בנושא הזה ברור שיש יותר גברים מנשים שסובלים מהתופעה, כנראה בשל היותם אימפולסיביים יותר ובעלי עוררות מינית גבוהה יותר", אומר ד"ר אפרתי. "עם זאת, יש נשים שהתנהגותן היפר־מינית ובדרך כלל כשמקלפים את זה בקליניקה מוצאים טראומה מינית מהעבר, שכמובן הופכת הכל למורכב במיוחד. פסיכולוגים מעדיפים במצב כזה לשים את הדגש על הטראומה עצמה ולהתייחס להתנהגות המינית המופרזת כשולית לה, אלא שברור שבגלל הטראומה מתקבעת תפיסה מעוותת של המיניות, שבאה לידי ביטוי בהתנהגות כפייתית".
במה זה מתבטא?
"הטראומה היא כמו פצע שמגרד – הגירוד מקנה הקלה רגעית, אבל למעשה הוא משאיר את הפצע שותת דם. הבריחה למרחב המיני מספקת אופוריה, תחושה רגעית של שליטה ואומניפוטנטיות, אבל הניסיון לשחזר את הטראומה ממקום של שליטה־לכאורה נידון לכישלון ועלול להוביל לחזרתיות של הבריחה, שרק מעמיקה את הפצע. בתוך הלופ הזה האישה הפגועה נמצאת במצב דיסוציאטיבי, היא מתנתקת מגופה, מסתכלת על עצמה מהצד, וזו דרכה לא להרגיש את הכאב".
הניסיון הקליני מלמד שנתק רגשי מהאם משפיע במיוחד על בנות וגורם אצלן להתפתחות התנהגות היפר־מינית בבגרותן. אלה יתארו לרוב את אמותיהן כקרות ולא נגישות, מה שבהכרח פוגע בהתפתחות הזהות המינית. בנוסף, קשר מעוות עם האב, לעיתים קרובות התעללות מינית, תורם גם הוא להתפתחות התנהגות היפר־מינית אצל נשים.
"קשיי ההתקשרות כבסיס להתנהגות היפר־מינית מאפיינים נשים שסובלות מזה, שלרוב בעצם מחפשות קשר ויציבות בעולם טראומתי", מסביר ד"ר אפרתי. "אלא שבאופן פרדוקסלי, הן עושות את זה בדרך לא נכונה ועם הפרטנרים הלא נכונים, שבעצמם מחפשים רק מין והם לרוב בעלי אישיות כוחנית, ובכך פוגעות בסיכוייהן ליהנות מקשר מיטיב. בנוסף, משלב מסוים המין כבר איננו העניין, אלא עצם הבריחה מהכאב, כלומר הנשים הללו לא חוות אורגזמות בכיבושיהן המיניים".
המכורות למין לרוב מתביישות בכך הרבה יותר מהגברים המכורים, בעיקר בגלל מסרים תרבותיים הקשורים למגדר: הן רואות במיניותן נכס חשוב ביותר לזהותן, מאמינות שהן לא יכולות לאהוב או זכאיות לאהבה ללא אלמנט מיני, שהן חסרות ערך ללא בן זוג ושקשר זוגי יפתור את בעיותיהן. "לתפיסתן, נשיות פירושה התנהגות מינית ולכן הן לא מוכנות לוותר על פלרטוט, שהוא בעיניהן חלק מהאישיות שלהן, וכיוון שהן חונכו שצורכי האחר חייבים לבוא לפני צורכיהן כנשים, נדמה להן שאין טעם לצפות לאהבה ולתשומת לב".
בבסיס הגישה המעוותת הזאת עומדת העמדה החברתית־תרבותית שלפיה נשים טובות הן נשים נחמדות ופסיביות ומי שמעורבת בהתנהגויות מיניות היא אישה רעה ומסוכנת, אף שכוחן של נשים טמון ביופיין ובמיניותן. ההתייחסות החברתית למין כאל מושג נרדף לאהבה מתעתעת אף היא ועלולה לגרום לנשים לחפש שוב ושוב את הפרטנר המושלם, באופן שעלול להוביל להתנהגות היפר־מינית. המסרים הסותרים הללו גורמים לנשים להפנים תחושות אשמה, ובמקרים מסוימים ההתמכרות למין הופכת למקום מפלט ממסרי החברה בנושאי נשיות, מיניות ומערכות יחסים.
עזרה עצמית
אז נגזר על המכורות למין להיות בודדות?
"לא בהכרח", אומר ד"ר אפרתי. "חלקן באמת לא מצליחות לפתח קשרים משמעותיים ואינטימיות, כיוון שהן עושות אובייקטיזציה לאחר, משום שאינן מסוגלות לראות בו סובייקט, ובכך הן למעשה משחזרות את הטראומה שעברו. אחרות מצליחות לייצר סוג מסוים של אינטימיות, אבל לא במובנה העמוק והרחב, ולפעמים הן יוצרות קשר ואפילו נישאות, אלא שטריגר כלשהו, כמו מוות במשפחה, מציף את הכל ומייצר קושי".
אפשר להיגמל מההתמכרות למין?
"המונח להיגמל מורכב, כיוון שהמיניות היא חלק מהאדם ואי־אפשר ולא צריך להעלים אותה. זה מחייב התמודדות אינסופית, לכן ההמלצה שלי לפונות כוללת תמיד היעזרות בקבוצות לעזרה עצמית בסגנון SA (סקסוהוליסטים אנונימיים) ו־12 הצעדים המוכרים מקבוצות האלכוהוליסטים האנונימיים, לצד טיפול פרטני שיעזור לעמוד מול מקור הכאב ולהתמודד איתו, להבין את עיוותי החשיבה ולנסות לשנות אותם. בעבודה נכונה אפשר עם הזמן לברוח פחות ופחות לפתחי מילוט בדמות סקס מזדמן וללמוד ליהנות ממין כחלק מקשר ומאינטימיות".
"הן עושות את זה בדרך לא נכונה ועם הפרטנרים הלא נכונים, ובכך פוגעות בסיכוייהן ליהנות מקשר מיטיב. בנוסף, משלב מסוים המין כבר איננו העניין, אלא עצם הבריחה מהכאב, כלומר הנשים הללו לא יחוו אורגזמות בכיבושיהן המיניים"
הכתבה מתפרסמת במוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
