מידות טובות
אי אפשר לתבנת או להכיל אותם. הם מעבר לשפה או לצורה. כמו הים הגדול, כמו רגע שחלף בי או מבט שחשתי. הם כמו אדם שפגשתי או ישות שאהבתי. אין דרך לאטום אותם בקופסא או לשמור עליהם מידיו הגזלניות של הזמן. אלה אותם הרגעים בהם אני חשה שבתוך הגוף שלי מונחת נשמה. כמו נר שדולק ברוח. אני לא יודעת מאיפה היא באה הנשמה שלי ולאן היא תלך, אבל אני יודעת שהיא קיימת ושהיא שלי.
כשהשמיים יפים וענקיים כל כך ונדמה לי שהם בעצם בתוכי. אין שום מצלמה בעולם שיכולה לשמר או לתפוס את התחושה הזאת.
כשאני אוהבת באופן מלא ונוכח, כשהמבט או הצחוק המתגלגל של הבנות שלי מציף אותי. כשאני מתגעגעת למי שאהבתי וכבר איננו איתי. אין דרך להסביר ,אפילו לא לעצמי, את מהות הכמיהה ואת עומקה. מגע של יד, צבעם העמוק של העיניים. אי אפשר לארוז את כל אלה ולתת להם הסבר, כי הם פשוט ישנם באותו הרגע, הזמני והמופלא. ואז, לפתע, ״פוףףףף״, כמו זיקוקי דינור, הם נעלמים.
פעמים רבות כשאנשים סביבי עסוקים בלעמוד ולמדוד את ערכם המוחלט של דברים, אני לא מבינה איך אפשר בכלל לשים מספר ליד אדם או שאולי פשוט נדמה לי שאנשים נוטים להעריך ולשבח את התפל ולאו דווקא את העיקר. מעולם לא חוויתי את העולם דרך מספרים. עוד מימי ילדותי זכורה לי דמותו של ״האיש העסוק״ בו נתקל הנסיך הקטן על כוכב לכת רחוק ודמיוני. אותו האיש העסוק בלספור מספרים בעוד שהנסיך הקטן מבקש להגן על השושנה הקטנה והעדינה שבליבו.
לעיתים תכופות מדי אני שומעת אנשים מדברים בשבחו של אדם על סמך מספרים גדולים שניכס לעצמו. אנשים מתרגשים מנשים על כך שהן יפות, רזות או מוצלחות ועל סמך קריטריונים שונים ומדדים חיצוניים. נדמה שכולם עסוקים בלעמוד כמה לייקים ומספרים מצוינים ליד שמו של איש, ולי נותר רק לתהות, האם חנהל'ה עם שמלת השבת שלה הייתה זוכה למספיק קולות כדי לזכות בגלגל ההצלה, שיזכה אותה במקום ראשון בגמר של כוכב נולד.
מישהו אמר לי פעם מזמן, שגדולתו של אדם נמדדת במעשים קטנים. הכבוד והערכיות של אדם לא נמדדים באופן בו הוא נואם אל מול ההמון אלא באופן בו הוא פונה לאיש שמצחצח את נעליו. האם אותו האיש המוצלח מבחין באדם שעובר מולו ברחוב או במקבץ הנדבות שמושיט לו יד בדרכו למכוניתו המפוארת? כיצד אותו האיש הנכבד מברך את פניה של האישה שלוֿ, כאשר הם פוגשים זה בזו והאם הוא מקדש אותה במילותיו ובמעשיו?
"לגעת".מילים ולחן: תמי פדרמן.
כולנו מתרגשים ממספרים מרשימים ומעטיפות נוצצות, אבל נדמה לי שערכו האמיתי של האדם טמון בטוב ליבו ובמעשיו. לכן בזמן שרוב בנות כיתתי התרגשו מהחתיך של השכבה, אני שוטטתי לי בהפסקה וחלמתי על משקפופר טוב לב שיביט אליי בעיניים טובות.
אין מספר גבוה מספיק ומרשים דיו בכדי להכיל בתוכו את טוב ליבם של אלה העושים למען האחר, ללא רצון לקבל דבר בתמורה. אין שני לחוכמת אמת, חוכמת חיים, כזו שמגיעה בלי תארים אלה מניסיון חיים עשיר, מהתבוננות אמתית וראיית האחר. משיעורי חיים, מנפילה, קימה, למידה וצמיחה. לכן, בסולם הערכים שלי, אין דבר שנוגע ומרגש אותי יותר מאדם אשר בוחר לעשות מעשה של טוב לב טהור.
בארוחת שישי השבוע, בעודי מתרוצצת לדאוג שלכולם יהיה נעים וטוב, בין הבכי של הקטנה ובין הגלגולים של הגדולה על הספה, כשאני כבר נוטפת זיעה, ממהרת לראות שהאוכל לא נשרף והמפה עד לא עלתה באש נשמע לפתע צלצול בדלת. לא ציפיתי לאיש והופתעתי מאד לראות את איה, הבת של השכנה, עומדת מולי ובידה חלה מתוקה של שבת. ״אמא הכינה לך חלה״, היא אומרת לי ולוחשת בביישנות ״שבת שלום״. דמעות מלוחות זלגו על לחיי. מעשה קטן של חסד. דאגה כנה של שכנה. מישהו סתם ככה חשב עליי ורצה באמת ובתמים לשמח אותי. ככה היא. כזאת שחושבת על האחר. אולי כי גם היא, שכנתי היקרה, יודעת איך זה מרגיש לחיות רחוקה מאימא וכמה הבית שלנו פה מהדהד געגוע לבית ששם, מעבר לים.
לכן כשאנשים מתפארים בהישגים ומספרים מרשימים, אני מחייכת בשקט ותוהה בליבי שאין שווה ערך למידות טובות. לעיניים שרואות את האחר. למעשים קטנים של חסד בין אדם לאדם. מעשים בהם הנפש גדלה, הלב מתרחב ואותה הכמיהה לרגע שותקת. ובאותו רגע של חסד, בתוכי מונח השקט ובבייתי שרויה השלווה.
