הרופאה שהפסיקה את הטיפולים והחלימה מסרטן
כשג'נט מיכאיל גילתה שהיא סובלת מסרטן שסיכויי ההחלמה ממנו אפסיים, היא החליטה ללכת בניגוד לדרך המקובלת ולהפסיק את הטיפול הכימותרפי. בעזרת מה שלא ניתן להגדיר בשום דרך מלבד כוחות פנימיים רבי עוצמה ואמונה חזקה בדרך הבריאות, היא החלימה מסרטן, ובריאה כבר 8 שנים. ראיון מעורר השראה
את התקופה שהגיעה 8 שנים לאחר מכן מיכאיל הייתה מעדיפה לשכוח. מלחמת לבנון השנייה, שפרצה בקיץ 2006, הייתה סיבה למתחים וחרדות עבור כל תושבי הצפון. טילים לא הפסיקו לנחות על יישובים וחיילים רבים השתתפו בלחימה פעילה. אבל עבור מיכאיל, רופאת משפחה תושבת הגליל שנקראה להתייצב בצו 8, היו אלו זמנים קשים במיוחד.
"כרופאה בזמן המלחמה לא יכולתי לקחת אף יום חופש ועבדתי שעות ארוכות", היא נזכרת. "המבנים אצלנו ביישוב לא היו ממוגנים, לא היה לנו ממ"ד בבית והדאגה לבני המשפחה ליוותה אותי לכל אורך שעות היממה. הייתי נתונה בסטרס אדיר".
זאת גם הייתה התקופה שבה מיכאיל הרגישה איך הגוש הקטן במפשעה, זה ש-8 שנים קודם לכן שמחה לשמוע שאין מה לדאוג בגללו, מתחיל לגדול. אבל המלחמה, החרדות, העבודה, הבת שהתארסה בדיוק באותה תקופה – ואולי גם איזו תחושה נסתרת שניבאה לה רעות – גרמו לה לדחות שוב ושוב את הבדיקה.
רגע האבחנה: הכל עומד במקום
הממצא שעלה בבדיקה, שבוצעה לבסוף רק בתחילת 2007, היה חמור. גידול סרטני בגודל 9 ס"מ. "ברגע הבשורה הכל עמד במקום", היא נזכרת. "הכל עוצר. הקריירה, התוכניות לעתיד, המשפחה". מיכאיל הייתה אז בת 56. הרופאים העריכו את סיכוייה לחיות ב – 50%.
פרוטוקול הטיפולים שהיא קיבלה בשלב הזה כלל טיפול בכימותרפיה, לאחריו ניתוח, עוד כימותרפיה, והקרנות. "התוכנית הייתה להקטין את הגידול עם הכימו, להסיר אותו בניתוח, אחר כך עוד קצת כימו כדי לחסל את התאים שנשארו, ואז הקרנות לאזור הגידול".
היא התחילה את סבב הטיפולים ולאחריו יצאה "נקייה". אבל חצי שנה לאחר מכן, בבדיקת מעקב, התגלו אצל מיכאיל גרורות מפושטות בריאות. "הסטטיסטיקות הראו שמכאן אין יציאה. אם קודם נתנו לי 50% לחיות, עכשיו הסיכוי הפך לאפס".
מכאן היא המשיכה לעוד 3 סבבים של כימותרפיה והקרנות. את הטיפולים היא מתארת כגיהינום. "כל טיפול היה כרוך ב-4 ימי אשפוז שבהם הייתי מחוברת לכימו", היא אומרת. "ביום האחרון הייתי צריכה לקבל עירוי לשטוף את החומרים כי הם עשו לי תופעות לוואי קשות - בחילות, הקאות, כאבי מפרקים נוראיים, חולשה, חוסר תאבון. אחרי האשפוז הייתי צריכה להישאר שבועיים בבידוד בבית כדי שתאי הדם הלבנים יחזרו".
אבל עם כל זה, הקושי הגדול ביותר עבור מיכאיל היה נפשי. "התחושות באשפוז הן קשות. את מסתובבת 3 ימים מחוברת לעמוד, ההרגשה היא שאת מחוברת עם שלשלאות לבית החולים. זה דיכאון. כל פעם כזאת הייתה פוגעת בי יותר ויותר".
המצב הסתבך כשבסבב הכימותרפיה האחרון כשלו הכליות של מיכאיל. "הכימו הרס לי את הכליות והגעתי לכשל כלייתי. אמרתי לעצמי שאם אני ממשיכה, אני מגיעה למצב של דיאליזה. זאת הייתה הנקודה שבה עצרתי והתחלתי לחשוב אחרת. הרגשתי שאני לא מקבלת טיפול יעיל. הכימו עוזר לכמה חודשים, אבל אז הכל חוזר. ידעתי שמה שהולך להרוג אותי הפעם זה הכימו ולא שום דבר אחר. החלטתי לחפש דרך אחרת לצאת מהמחלה".
החלטתי להפסיק את הטיפול
מיכאיל, נשואה באושר, אמא לשלושה ילדים, עם עבודה שהיא אוהבת, רצתה להמשיך לחיות. "לא רציתי למות", היא אומרת. "הרגשתי שעוד יש לי מה לעשות. אני אוהבת את בעלי, את הילדים, את העבודה. אני עוד יכולה לתת. עוד לא ראיתי נכדים. זה היה שלב כזה שעבדתי כל כך קשה להגיע אליו, עוד לא קטפתי את הפירות וכבר אני צריכה ללכת. אמרתי לא".
כשהפנו את מיכאיל לעוד סבב של כימותרפיה והקרנות, היא הרגישה שהיא עומדת בצומת בין שתי דרכים, אבל בלב כבר לא היה ספק באיזו דרך היא תלך. "ידעתי שדרך אחת תוביל אותי בוודאות למוות. אם אני ממשיכה את הטיפול, אני אמות. ידעתי את זה. ידעתי שמכאן אין יציאה, רק למקום אחד".
ואז החליטה מיכאיל להפסיק את הטיפול. "אם הדרך הראשונה הובילה למוות ודאי מבחינתי, בדרך השנייה הרגשתי שהייתה הבטחה. היה פוטנציאל. הייתה תקווה", היא אומרת. הבעיה עכשיו היא "רק" לשכנע את הילדים והרופא.
איך הגיבו המשפחה והרופא המטפל כשאמרת להם שאת לא ממשיכה בטיפולים?
"בהתחלה הילדים והבעל פחדו. אמרו שהם אוהבים אותי ולא רוצים לראות אותי הולכת. אמרתי להם שבדרך שלי, אני אהיה בריאה. אז אני חושבת שהם הבינו שהבחירה שלי היא מתוך רצון להיות איתם ולחיות. פרופ' גיל בר סלע, שהיה האונקולוג שלי, דווקא הביע הבנה. אני חושבת שהוא ידע, כמוני, מה יקרה אם אמשיך בטיפול הקונוונציונלי. הוא אמר לי 'זאת בחירה שלך, רק תישארי במעקב'. אהבתי את התגובה שלו".
הצעד הראשון שמיכאיל לקחה היה להתייעץ עם מטפלת ברפואה סינית, שהמליצה לה על דיקור ועל פורמולה שמחזקת את מערכת החיסון. אבל מיכאיל הייתה מורעלת, כמו שהיא מגדירה את מצבה אז. הכליות שלה לא עמדו בעומס והיא לא קיבלה את הפורמולה באופן סדיר.
"מה שכן עזר, זה האמונה החזקה בריפוי", היא אומרת. "קיבלתי הרבה כוחות ושמחה מהפסקת הכימו. הרגשתי שאני משתחררת משלשלאות, החלטתי שאני יוצאת מזה".
היום אנחנו מה שחשבנו אתמול, מחר נהיה מה שאנחנו חושבים היום
"אני מאמינה שכשהתת מודע שלנו מקבל את העובדה שאנחנו מבריאים, הוא ישכנע את מערכת החיסון שלנו שתזהה את המוטציה בגוף ותנקה אותנו. זה עניין של מחשבה. את חושבת על משהו והגוף שלך מבצע אותו. הרי כל דבר שאנחנו עושים מתחיל ממחשבה בראש – אוכלים, שותים, כל פעולה – המחשבה עושה אותה בגוף שלנו.
"באותו אופן, אם כל דבר שאת עושה את חושבת, ותחשבי שאת מבריאה, וגם תת המודע שלך יאמין, זה באמת יקרה. אנחנו היום מה שחשבנו אתמול, אנחנו מחר מה שאנחנו חושבים היום".
ומה עשית בפועל?
"עשיתי הרבה דמיון מודרך, תסריט דמיוני שעוזר לי להאמין. כל הזמן דמיינתי שאור חדש נכנס לי דרך הראש, מנקה את כל התאים הממאירים ויוצא לי מהרגליים".
מאיפה לקחת את הרעיונות האלו? היית מחוברת לדת או רוחניות לפני כן?
"לא, אף פעם לא הייתי אישה מאמינה. הייתי ריאליסטית. אבל כשאת חולה את מתחילה לחשוב. עולות שאלות פילוסופיות. מתחילים להתחבר לדברים רוחניים, אפילו לדת. יש לי אחיות שמאמינות והן אמרו לי שזה יכול לעזור. אמרתי לעצמי שהלוואי שהייתי מאמינה. אבל אף פעם לא היה לי חיבור לאלוהים".
ומה קרה פתאום? מה השתנה?
"פתאום ראיתי סימן חיובי. הרגשתי שיש משהו שמכוון אלי. לא מצליחה להסביר את זה בדיוק, ראיתי מראה והרגשתי שהוא סימן. פתאום התחברתי. זנחתי את המחלה, חשבתי רק על בריאות. הרגשתי שהמחלה יושבת באיזה מקום ובכלל לא חשבתי עליה. עזבתי את הפחד, אמרתי 'אני לא מפחדת'. הפחד משתק".
עבר חודש וחצי מאז שמיכאיל הודיעה לרופא שלה שהיא מפסיקה את הטיפול. הפעם העלתה בדיקת הסיטי ממצא שהדהים את הרופאים. הגוף של מיכאיל היה נקי לחלוטין מסרטן.
"הכל נעלם", היא אומרת. "היו כאלה שהרימו גבה, אמרו שמשהו כאן לא בסדר". 3 חודשים לאחר מכן עברה מיכאיל בדיקת סיטי נוספת וגם היא יצאה נקייה. מאותו רגע ועד היום, הסרטן לא הופיע שוב. זה היה ביולי 2009.
מה קרה מאז?
"מאז הרגשתי שאני בשליחות. שיש לי משימה. הבנתי שאני יכולה לעזור לאנשים להתחבר לאמונה החזקה שלהם בבריאות".
איך אפשר להאמין אם לא מאמינים? איך אפשר להתחיל להאמין?
"זה בכלל לא בקטע דתי, לא קשור לאמונה דתית. תרגישי שהכוח איתך. תאמיני בכוח המחשבה שלך. אפשר לנקות את הזיכרון התאי שלנו בעזרת דמיון מודרך.
"הרי הכבד, למשל, מתחדש כל 6 שבועות, אז למה אם יש בו גידול הוא לא מתנקה? כי יש זיכרון תאי והוא מועבר מתא אל תא. מנקים אותו בעזרת דמיון מודרך, נשימה נקייה, מתנקים מכל הזכרונות הרעים. הייתה מישהי שכתבה ספר על ההתגברות שלה על סרטן ותיארה את זה כמו מדורה נצחית שדולקת בגוף. מדורה של בריאות".
מה היית אומרת עכשיו למישהו שנמצא במצב דומה לזה שהיית בו? שגילה שהוא חולה?
"הסטטיסטיקה מראה שכימותרפיה היא עדיין הטיפול הטוב ביותר, אני ממש לא מעודדת אף אחד להפסיק. אני פשוט ידעתי לוגית שהטיפול הזה כבר לא יועיל לי. היה לי את האומץ להפסיק. אני חוששת שלרוב האנשים אין את האומץ הזה.
"חשוב לי להגיד לאחרים - המחשבה היא הרכוש הפרטי שלך. אני יכולה לרפא את עצמי, הריפוי שוקע בתת מודע, הוא ישפיע על מערכת החיסון לנקות את הגוף. תחשבו בריא. תמזערו את המחלה, תקטינו אותה. תשאירו אותה בצד. תתמקדו בהחלמה. החשיבה היא חשובה".
ג'נט מעבירה בקיבוץ עברון שליד נהרייה סדנאות למטופלים, ובמקביל מנהלת קבוצת תמיכה בווטסאפ, ובקרוב יעלה גם עמוד פייסבוק משלה. הקבוצות מתרגלות יחד מדיטציה, ומיכאיל חזרה לעסוק ברפואה.
הרופא המטפל: זה היה סוג של נס
פרופסור גיל בר סלע, מומחה באונקולוגיה וסגן מנהל המערך האונקולוגי ברמב"ם, ליווה את מיכאיל מרגע גילוי הגידול הסרטני. "היא סבלה מסרקומה, גידול נדיר יחסית של הרקמות הרכות", הוא משחזר. "הגידול היה גבולי מבחינת ניתוח. הגישה הייתה לנסות להקטין עם כימו, כדי שהניתוח לא יחייב קטיעה של הגפה.
"ג'נט עברה את הטיפולים בצורה טובה אבל אז הסרטן חזר עם גרורות. היא קיבלה סוג אחר של כימותרפיה, ואז הוא נעלם לתקופה, ואחר כך חזר. אז היא עשתה עוד מחזור אחד ואמרה זהו".
מה חשבת על זה שהיא החליטה להפסיק את הטיפול הקונוונציונלי, איך הגבת?
"אני בדרך כלל בגישה פתוחה. אם אני זוכר נכון, אני חושב שאמרתי לה שאפשר לנסות לעשות הפסקה ולראות מה קורה, כי תמיד אפשר לחזור לטיפולים. הסיכוי לטפל ולהחלים מסרקומה גרורתית הוא נמוך מאוד. לא ציפיתי לנס רפואי וזה מה שזה היה. היו גרורות, ואז הן נעלמו".
איך אתה מסביר את זה?
"למה צריך להסביר? לכל אחד יש את המהלך האישי. גם בתרופות רגילות יש מקרים לא צפויים ונסים, רק ששם זה מובן מאליו. כל אדם שנרפא מסרטן גרורתי הוא נס רפואי. זה פשוט נתפס כבלתי אפשרי כשזה קורה באמצעות רפואה משלימה. אי אפשר לצפות את זה. הסטטיסטיקה לא משקפת גורל אישי. ג'נט מאוד האמינה בגישה התודעתית - לנקות את התודעה, להיות חיובי, כל זה בא אצלה באמת מבפנים".
פגשת עוד מקרה דומה למקרה של ג'נט?
"המקרה שלה ייחודי כי הגרורות נעלמו. ההדמיה בפירוש הראתה גרורות ואז לא הראתה גרורות. יש הרבה מקרים שהם בתחום האפור. יש כאלה שמצבם טוב לאורך שנים אבל אני לא זוכר מישהי שנרפאה לגמרי, אבל כאלה שחיים עם המחלה בלי האונקולוגיה, כן, יש".
יש גם מקרים עצובים - אל תהיו נעולים
"אני חייב לאזן", מוסיף בר סלע. "יש הרבה מקרים הפוכים ומאוד עצובים, של אנשים שפנאטיים על לא לקבל כימותרפיה ואז החיים שלהם נגמרים עם הרבה סבל. מגיעים הרבה אנשים שמחפשים גישה פתוחה, התייחסות קצת אחרת. לדעתי, אנשים צריכים להפסיק להיות נעולים.
"הרפואה המשלימה לא באה במקום הטיפולים הקונוונציונאליים. נשים עם סרטן שמתעקשות לא לנתח, לא להסיר את השד, ואז מאבדות את החיים. זה עצוב להסתכל על זה מהצד. החשבון הזה עובד לשני הצדדים".
ד"ר ג'נט מיכאיל תופיע בכנס עמותת "תעצומות" בנושא שיטות טבעיות להחלמה מסרטן. בכנס ייערכו הרצאות של מיטב הרופאים והמומחים. הכנס יתקיים ביום שישי, 27 בינואר, בין השעות 8:30 בבוקר ל-14:45 אחר הצהריים בהיכל אומנויות הבמה הרצליה, בהנחיית מיקי קם. להרשמה ופרטים נוספים היכנסו לאתר הכנס.
צפו בסיפור מעורר ההשראה של ד"ר ג'נט מיכאיל:
