האישה שברפת: סיפורן של מנהלות ועובדות

בשיתוף מועצת החלב

ליאת קראוס ממושב בית יצחק לא רצתה שמפעל החיים של הסבים שלה ואביה ייסגר. קראוס טיילה במשך 4 שנים בחו"ל, ניהלה חוות תבלינים והייתה מנהלת במשתלה, אך הלב קרא לה לחזור. לפני 6 שנים נכנסה לנעליו של אביה, מיכאל קראוס, והפכה לבת ממשיכה ברפת במושב.

המשק הוקם ב-1955 עם פרה אחת. "אבי סיים את הצבא והמשיך לעבוד במשק", מספרת קראוס. "היה לו חלום שזו תהיה הרפת הכי גדולה בבית יצחק והוא הגשים אותו. כבר מגיל 5 עבדתי ברפת. בגיל 9 הייתי מספיק גבוהה והצלחתי לחלוב פרה לבד בשם דינה 79. בשבתות הייתי מנקה זבל בכלובים של הוולדות. רישיון לטרקטור עשיתי בגיל 15 וזאת לטובת ניקוי חצרות, הבאת קש, הסעת עם מיכלי החלב למחלבה שהייתה בבית יצחק".

כיום היא מנהלת רפת שבה 145 פרות חולבות ומשווקת את החלב למפעל במושב שמייצר גבינות הולנדיות בבית יצחק. קראוס מאמינה בחשיבות טיפולי מנע בפרות שלה. "למשל, לפרה אחרי המלטה יש סיכוי גדול לחטוף קדחת חלב, זוהי בריחת סידן מהגוף", היא אומרת. "אפילו אם הן לא נדבקות במחלה, אני נותנת להן ויטמינים. טיפול מנע נוסף שמיועד לפרות לאחר המלטה הוא חיזוק של סידן, משום שיכולה להיות להן ירידת סוכר והסידן מחזקת אותן".

ליאת קראוס(צילום: שירלי קראוס)

היא מספרת על הקשיים הכלכליים בעבודתה ומציינת כי מתווה לוקר הקשה על הרפתנים מאוד בשנה האחרונה. "אבא שלי יצא לעבוד בחוץ בתור נהג משאית כדי שתהיה עוד משכורת ושנוכל לחסוך בעלויות ולהיות יעילים יותר. החלטנו שאנחנו לא משקיעים דבר כדי לבחון אם בעתיד יבטלו מכסות חלב או לא".

לדבריה, מטעים את הציבור הישראלי. "פגעו בנו במחאת הקוטג'", היא מבהירה. "אנחנו החוליה החלשה, הציבור לא הבין שלרפתנים מורידים את המחיר והמחלבות הגדולות והסופרים לא נפגעו. הציבור במדינה לא מבין איזה גוף אנחנו, העבודה שלנו תורמת לבעלי מקצוע רבים אחרים כמו וטרינרים, מזריעים, חברות שמשווקות מוצרים לרפת, מזון, נהגי משאיות וטרקטורים. כל אלו נפגעו ברגע שאנחנו נפגענו, נסגרו כמעט 200 רפתות ב-4 שנים האחרונות. אנחנו החזקנו מעמד כי המכסה שלנו הייתה גדולה מספיק, אבל היום יש לנו בעיה".

"אני לא יודעת מה יקרה בשנה הקרובה, שוב מדברים על ביטול מכסות וזה גורם להרבה חששות. במושב שלי נסגרו בחצי שנה האחרונה עוד 3 רפתות ונשארנו סך הכל 3 רפתות בבית יצחק, זה עצוב. אני רוצה שייתנו לי להתפרנס בכבוד. דרך החיים שלי טובה לי, אני לא מתבכיינת על השעות, מבחינתי לראות המלטה זו האהבה הכי גדולה ברפת. הציבור צריך להבין שמדינה שאין לה ביטחון מזון - זו הסוף שלה. אם ייסגרו עוד רפתות ויסתמכו יותר על ייבוא - זו תהיה בעיה גדולה בייחוד על רקע מצבנו בעולם. אם הציבור והממשלה לא מבינים זאת - זה מצער מאוד". 

(צילום: הסטודיו - מיתוג ונוכחות דיגיטלית)

מהוראה לניהול רפת ומשק לפיטום עגלים

פז אידלמן גרה במשך 25 שנה בהוד השרון ואז עברה מהפך והעתיקה את חייה למושב רמת צבי כשהכירה את בעלה, עמית. עמית היה רפתן מהרגע שנולד וכשהיא הגיעה לעמק, היא התאהבה בירוק, בשקט ובבעלי החיים והלכה בעקבותיו לרפת. "פעמיים בשבוע הייתי עוזרת לחמי לחלוב כשבעלי היה בלימודים", היא מספרת. "התחתנו ואז סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה במדעי החברה ורוח התמחות בקרימינולוגיה. אחרי שנולד לנו בן ולא מצאתי עבודה באזור, החלטתי לעשות הסבה מקצועית למורה לספורט".

לדבריה, מי שתמך בה בהסבה הוא חמה שנפטר לאחר כמה שנים בזמן העבודה במשק, ובעקבות מותו, החליטה לעזור לבעלה. כיום מלבד משק חלב, מנהלת אידלמן גם משק לפיטום עגלים. הרפת הוקמה על ידי סביו של עמית שהיו מראשוני המושב. "הם קיבלו 8 פרות והיום יש 100 פרות", מספרת אידלמן. "עברנו תקופה קשה מאוד מאחר והמשק היה גדול מדי לשני צעירים בני 28. חמותי עליזה בעלת המשק האמינה בנו, ליוותה אותנו והצלחנו בעיקר בזכותה. היינו צריכים ללמוד הכל מחדש ובזכות הירתמות ועזרה של רפתנים מהמושב, הצלחנו לעמוד על שתי הרגליים. הם לימדו אותנו איך לנהל את המשק".

סדר היום של אידלמן לא שגרתי: במשך כשבוע בחודש, בימים שהיא משווקת עגלים, היא יוצאת ב-3 וחצי בלילה לכיוון תחנות ההסגר לעבודה. "במשך שבעה ימים העגלים ממוקמים בתחנות כדי לקבל חיסונים ומשם אנחנו משווקים אותם ללקוחות השונים", היא אומרת. "אני נהנית לקום בבוקר בשעות הקטנות של הלילה, הכבישים ריקים ונחמד. בשאר הימים אני קמה ב-6 בבוקר ומארגנת את הילדים לבית ספר ומתחילה לעבוד סביב המשק. אני ממש כלבויניקית, עובדת בכל המעטפת: נפגשת עם בעלי מקצוע, מקבלת הצעות מחיר ומתנהלת מול הבנקים".

אידלמן מרגישה שהיא חיה בתוך חלום ואומרת: "אנחנו חיים בלב השדות של עמק הגלבוע, החיטה נובטת עכשיו, הכל ירוק וצבעוני וזה מדהים לנסוע בשבילי אופניים מיוחדים. יש הרבה חיות סביבנו: ציפורים, תנים וצבאים, דברים שלא רואים בעיר. יש שקט ואין פקקים. אני מחוברת למושב ולקהילה, כולם עוזרים לכולם ומכירים את כולם, האווירה חברותית ושיתופית".

כשהיא נשאלת על מקומן של הנשים ברפת, אומרת: "מי שמפחדת מלכלוך ובעלי חיים - אין לה מקום ברפת, זה לא משנה הגובה, או המשקל, או הגיל. אם את אוהבת את זה - את מסתדרת עם הכל. יש עזרה, יש עובדים, יש פועלים, אם אוהבים אפשר לעשות הכל. לנשים כנראה זה פחות מדבר, זו עבודה עם ריח שנדבק לשיער כל היום, אבל המגמה קצת משתנה היום. בקיבוצים וברפתות רואים היום יותר נשים, וכשאני מסתובבות בתור משווקת עגלים הרבה מאוד פונים אליי ושואלים: 'אני מחפש רפתנית למשק'. הבנות סובלניות יותר, עדינות ואמהיות יותר עם בעלי החיים".  

פז אידלמן(צילום: יעקב גוזבסקי)

ההיסטוריה הובילה לעבודה ברפת

למשפחתה של שיר גלילי-נהור יש היסטוריה עשירה: אחד ממייסדי הרפת הראשונה בקיבוץ איילת השחר שבו היא מתגוררת היה סבא רבא שלה, הלל לנדסמן, והוא הכיר את זוגתו לעתיד רחל ברפת. רחל הייתה הרפתנית הראשונה בקיבוץ, כשבאותה התקופה לא הסכימו לנשים לעבוד ברפת, היא התעקשה ונכנסה לעבודה. בהמשך סבה של שיר, יצחק לנדסמן, עבד ברפת ולאחר מכן היה מנכ"ל תנובה. 

גלילי-נהור הגיעה בגיל 20 לקיבוץ אפיקים ושם החלה לעבוד ברפת. "עבדתי שם שלוש שנים וחזרתי לאיילת השחר והתחלתי ללמוד בתל חי מכינה להשלמת בגרויות ועבדתי ברפת", היא אומרת. "באפיקים כבר היה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים - ללמוד ולחזור לרפת. חזרתי לקיבוץ ולמדתי במכללת רופין הנדסאי בעלי חיים וכשסיימתי הוצע לי התפקיד של אחראית בריאות ברפת, מספר 2 אחרי מנהל הרפת".

שיר גלילי-נהור

היא מעידה כי אהבתה לבעלי חיים גדולה ולאורך השנים נחשפה לטיפול שלא היה מספק בעיניה. "כל עוד אנשים צורכים מוצרי חלב ובשר וזה לא הולך להשתנות בעתיד הנראה לעין, יש בעלי חיים שמייצרים את זה וצריך לשמור עליהם. מי שעובד איתם צריך לשמור עליהן בכבוד ובהערכה וצריך לעשות הכל תוך התחשבות בבעלי החיים. אני פה בשבילם. אם זה מבחינת המכון חליבה, המגורים".

שיר מספרת כי מדובר בעבודה תובענית שלא נגמרת בשעה מסוימת. "צריך יצירתיות ועזרה מהסובב, מבן זוגי זוהר שבמקרה שלי בא מהתחום, הוא מתקין מכוני חליבה. שני הילדים שלי משתפים פעולה ובאים איתי לרפת. מצד שני העבודה גמישה אז אני יכולה להיות שם בשביל הילדים. אני מצליחה לפתח במקביל את הקריירה שלי וגם את התא המשפחתי".

לדבריה, בשנים האחרונות יש יותר נשים בתחום, אך הענף עדיין גברי: "יש יותר קבלה של הנשים ברפת. הרפת הייתה בעבר שוביניסטית. יש חשיבות גדולה שנשים נמצאות בתחום, הן יותר רכות. יש המון הערכה בענף לנשים ברפת, זה עולה בכל שיחה עם בעלי מקצוע שנפגשים איתם להתייעצויות. נפלה בחלקי הזכות לבחור את המקצוע הנכון בשבילי, ברפת אני מרגישה בבית".

גם שיר מתייחסת לדימוי השלילי שנוצר לרפתנים על ידי ארגוני זכויות בעלי חיים, ומבהירה כי יש הבנה שטובת הפרה טובה לכולם. "הרפתנים מעריכים את הפרות ברפת ועושים ימים כלילות כדי לשמור על רווחת בעלי החיים. הרפתנים רואים את הפרה מול העיניים".  היא קובעת.

העובדת הוותיקה שהפכה למנהלת

שושי רז עובדת ברפת כבר 36 שנה ובחמשת החודשים האחרונים היא מנהלת את שותפות הרפת של קיבוץ אפיק וקיבוץ מיצר. לתחום, כמו רבים, היא הגיעה בעקבות אביה: "הוא עלה בעליית הנוער בלי ההורים והגיע לבית ספר חקלאי 'מאיר שפיה'. גם אני רציתי לעשות משהו דומה, הלכתי בעקבות אביו בבי"ס חקלאי - "מאיר שפיה" - וביקשתי לעבוד באחד הענפים החקלאיים בבי"ס והתחלתי ברפת. מכיתה י' עבדתי ברפת בצבא הצטרפתי לגרעין נחל, תל קציר, ונשארתי ברפת".

רז מעידה על עצמה שהיא צומחת יחד עם התפקיד והיא זוכה לליווי וחניכה של סרג'יו מכפר חרוב. כשנשאלת מה היא אוהבת ברפת, היא עונה בגאווה: "יש פה חיים, המלטות והזרעות ורואים את ההתפתחות של הוולדות והעגלים. אפשר להשפיע ולטפח את בעלי החיים. יום לא דומה ליום אחר. אני לא יושבת רק במשרד והפלורוסנט, יש הרבה אקשן בחוץ". בשותפות יש 650 פרות חולבות ו-400 עגלות והמכסה ל-2017 עומדת על 7 מיליון ו-300 אלף ליטר, גידול 300 אלף ליטר מהשנה שעברה.

רז מספרת כי פעמיים בשבוע היא קמה ב-2 לפנות בוקר כדי לחלוב: "שקט ורואים את הכל ברוגע". בשאר השבוע היא מתחילה את יומה ב-6 בבוקר. "אני מתעדכנת עם החולבים, בוחנת את הנתונים באמצעות תוכנת אפימילק, שם רואים מידע בין היתר מידע על פרות חריגות או פרות אחרי המלטה שזו קבוצה רגישה. בעבר סייעתי גם לפיתוח של התוכנה. חשוב מאוד שיש קשר בין בין האקדמיה לחקלאים והחברות המסחריות - יש שקיפות, יש מעגל זרימה של מידע וכך אנחנו עולים ברמה. זה מחזק את הענף".

כנשאלת על ההבדל בין ניהול נשי לגברי ברפת, אומרת רז כי "אני עובדת פחות עם אגו ולא מהססת לשאול ולטעות. חשובה לי הכימיה עם הספקים ועם הצוות. אני מנהלת כעשרה עובדים. 3 עובדים זרים - קוראים לי יאי - אמא גדולה בתאילנדית. זה מרגש אותי שמתייחסים אליי כך. בגלל שזו לא עבודה פיזית קשה יש לנשים מקום להשתלב בתחום, אך הן פחות נוטות להשתלב בה משום שמדובר בעבודה לאורך שעות רבות. זה טבעי לי שאני בענף. העבודה ברפת היא עבודה של צוות וחשוב לשמור על שיתוף פעולה בין כולם".

רז מעידה כי יש מחסור בצעירים שמתפרנסים מחקלאות ואומרת כי חשוב לעודד ולהביא תמריצים ולעשות שינוי מחשבה "כדי לשלב דור המשך ברפתות ולהכשיר עוד אנשי צוות ברפתות ובחקלאות בכלל. הייתי שמחה אם הילדים שלי היו ממשיכים עם חקלאות. כשהם היו צעירים היו באים איתי להמלטות, הם נולדו לתוך הרפת, זה לא היה זר להם".

לדבריה, צריך לשמור על הרפתות שמפוזרות בכל הארץ ועל החקלאות בכלל ולא לוותר על החקלאים. "אני מרגישה שחושבים שאנחנו גונבים מים, לא מתייחסים פה לפרות וגובים מחירים גבוהים. אנחנו בסך הכל מנסים להתפרנס ויש משהו בחקלאות שקושר אותנו לאדמה וחייבים לשמור על היכולת לייצר מזון באופן עצמי".

בשיתוף מועצת החלב