"אמא פולניה" זה לא נושא לצחוק עליו

"למה אתה לא מקשיב לאמא שלך?". "אני חייבת להגיד לך כל דבר?". "נו, אמרתי לך שזה מה שיקרה". "למה אתה לא מתקשר?". "אבא נורא מודאג ממך". "אני לא ישנה טוב בלילה". "אוי, כל כך כואב לי עליך". "מה בסך הכל אמרתי?". "אתה יודע שאני רוצה בטובתך". "מה יהיה איתך הסוף?".

היא יכולה להיות ממוצא מרוקאי. נולדה במילאנו. היגרה ממרסיי. עלתה מארצות הברית. אבל בנשמתה היא פולניה. אמא פולניה. החומרים שמהם היא עשויה: אשמה, ביקורת, שיפוטיות, אכזבה, דרמה, מניפולטיביות, לחץ, סקפטיות, טענות, נזיפות, הטפות מוסר וחוסר שביעות רצון מובנית. היא אף פעם, אבל אף פעם, לא מרוצה. לא מחייה. ולא מאיתנו.

לעוד טורים של אבישי מתיה

את הביטחון העצמי שלנו האימא הפולניה מפוררת, מחרבת ומרסקת בדרך מתוחכמת. לכאורה, היא "רוצה בטובתנו". למעשה, היא לא מפסיקה לבקר אותנו, להטיל ספק בכל מה שאנחנו רוצים ולערער על ההחלטות שלנו, כלומר על מי שאנחנו. הציטוטים האותנטיים שהבאתי אולי מצחיקים, אבל גם עצובים. עם השנים, הם מחלחלים לתוכנו ומשנים אותנו. הילדים של האימהות הפולניות, כמעט כולנו, אכולי רגשות אשם, לא מסופקים, חסרי ביטחון, לחוצים, מותשים, מאוכזבים מעצמם ומתקשים ליהנות מחייהם.

שימו לב לשאלה החוזרת "למה לא?", שמפקפקת בבחירות שלנו בחיים. אם בחרנו לעשות משהו שאינו מוצא חן בעיניה (למעשה, כמעט שום דבר שאנו בוחרים לעשות לא מוצא חן בעיניה), היא תתהה בקול מדוע לא עשינו משהו אחר. ואם כשלנו, או טעינו, או החמצנו, כבר נזכה ממנה למופע שלם, הכולל את גלגול העיניים, האנחה קורעת הלב והמלים המפורשות, הקשות מכל, שחותכות בבשר החי, "נו, הרי אמרתי לך".

שימו לב גם למשפט המבלבל "כן, אבל". או לתאומו הסיאמי, "בסדר, אבל אולי בכל זאת?". האמא שלנו, במקרה זה, לכאורה מקבלת אותנו - חוץ מאיזה דבר פעוט אחד, משהו קטן, ממש קטנטן, שהופך את הקערה על פיה וגורם למגדל הקלפים המכונה "ביטחון עצמי" לקרוס ברעש עז.

לא סומכת עלינו בכל גיל

אנחנו יכולים להיות בני 25, או 35, או 55, אבל מבחינתה, נותרנו אותם ילדים שאי אפשר לסמוך עליהם, שאף פעם לא עושים את הדבר הנכון, שגורמים לה להתאכזב ולצקצק בלשונה. אנחנו, אם נהיה כנים עם עצמנו, פוחדים ממנה. מסתירים ומתחמקים. אבל זה מאוחר מדי, הנזק כבר נעשה. את החמיצות הזאת, את הדכדוך, את מפח הנפש המתמשך, אנחנו נושאים בתוכנו וסוחבים על גבנו לאורך כל חיינו. אם לא נתנתק מהאמא הזאת, אם לא נדע לשים לה גבולות, לא נוכל לחיות בחופש מלא.

הדרך לחולל את השינוי מתחילה בהפרדה. קודם כל, בהפרדה בין העבר להווה. בעבר היינו ילדים, היינו חסרי אונים, לא היינו יכולים להתנגד לה. אבל היום אנחנו מבוגרים, ולמרות מה שלפעמים נראה לנו, אנחנו אלה ששולטים בחיינו. שנית, בהפרדה בין המלים שלה לחיים שלנו. כשאנחנו מבינים כמה היא מזיקה לנו, אנחנו יכולים להחליט שלא להתווכח איתה, רק להקשיב לה, לתת לה לדבר, לאפשר לה להוציא, אבל ליצור חיץ בינינו לבינה ולא לאפשר לאשמה ולאכזבה לחדור לתוכנו, לשבש את חיינו ולגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו.

הגבול שלנו עם מדינת פולניה אמור להיות ברור, מובהק, אטום לכל אנחה, יבבה, או הרמת קול. כי רק אני, ואני בלבד, יודע מה טוב לי. ואת אמא שלי אמשיך לאהוב, אבל לא אאפשר לה יותר לנהל את חיי. כשאני אשתנה, כשאני אצליח, כשאני אהיה בטוח בעצמי, כשאני אהיה סלע מולה, יציב וחזק, גם הביקורת שלה עשויה להיטשטש ולהיעלם. זה תלוי בי. רק בי.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת