יחד עם התינוק ישר אחרי הלידה
זוכרות את הרגעים אחרי הלידה, שבהם מזדרזים לקחת מידיכן את הרך הנולד לבדיקות ולחיסונים? עמוד הפייסבוק "אפס הפרדה - הזכות שלכם מרגע הלידה" מנסה לבטל את ההפרדה המלאכותית הזו כבר שנה וחצי. האם המאבק מצליח? ומה אומרים הרופאים?
"בסוף אתה תצא לעולם/ומיד אתה תרגיש כאב/אור חזק יכה בפנים/אעטוף אותך ברחמים", שרה ריטה את המילים היפות שכתב אהוד בנאי. איש מהם לא חשב כנראה שהאפשרות של האם הנרגשת לעטוף את הרך הנולד שזה עתה יצא מתוכה ברחמים, בחום ובאהבה רחוקה מלהיות מובנת מאליה.
הם יוצאים לעולם אחרי תשעה חודשים מוגנים וחמימים ברחם, היישר לתפאורת בית חולים שגם מבוגרים בהרבה ומנוסים בהרבה מהם נרתעים ממנה, ובתוך זמן קצר מועברים לתינוקייה לצורך בדיקת חום רקטלית, שקילה, מקלחת, זריקות לירכיים (לצורך מתן ויטמינים וחיסונים חשובים), בדיקות (חיוניות), החלפת חיתול, הלבשה ועוד ועוד, וכל זה בעוד אמם מולידתם רחוקה מהם, אי־שם בחדר ההתאוששות שלאחר הלידה.
האומנם זה הכרחי? עמוד הפייסבוק "אפס הפרדה - הזכות שלכם מרגע הלידה" (שלו יותר מ־17 אלף עוקבים) מנסה זה שנה וחצי לומר, שלא לומר ממש לזעוק בשם התינוקות הרכים ואמותיהם, שאפשר גם אחרת. יותר מזה, שכדאי אחרת, לכל המעוניינת.
אליענה עובדיה (40), אם לארבעה ומדריכת הנקה מוסמכת המתגוררת במושב נחלים, שפתחה את העמוד, מספרת: "חצי שעה אחרי שילדתי את בני הבכור הודיעה לי המיילדת שהיא לוקחת אותו לתינוקייה כדי שינוח וכדי שאני אנוח ואתאושש, וקיבלתי את זה. עשיתי אמנם המון הכנה לקראת הלידה אבל לא נערכתי למה שקורה אחריה. גם בעלי התבקש לעזוב וללכת הביתה לנוח, וכך נשארתי לבד עם מחשבות גלמודות וכמובן לא נרדמתי. בשש בבוקר הביאו לי תינוק צורח שחודשים אחר כך לא היה מוכן לרדת מהידיים. את שאר הלילות עד השחרור הביתה ביליתי כבר בישיבה על כיסא הנקה בתינוקייה כי הוא בכה כל הזמן.
"לקראת הלידה השנייה ידעתי קצת יותר ובחרתי ללדת בבית חולים שיאפשר לי ביות מלא. אלא שילדתי בקבלה וחמש דקות אחר כך בני נלקח לתינוקייה ואני חיכיתי שיתעורר. בדיעבד הבנתי שהוא עשה לעצמו כיבוי (Turn Off), שזו אחת משתי דרכי ההתמודדות של יילודים עם ההפרדה מאמם, ולא ינק במשך 36 שעות. לא הערתי אותו כי לא ידעתי שצריך ולא ידעתי איך. הוא נדבק מאחיו באיזה וירוס שאחר כך הבנתי שהקולוסטרום היה מחסן נגדו לו הוא היה יונק ונשארנו בבית החולים חודש, כך שעלינו למערכת הרבה כסף. עם הילד השלישי כבר הגעתי לבית החולים בתחושה שזה מקום מאיים ועשיתי לעצמי אפס הפרדה, ומאוחר יותר, כשהלכתי ללמוד ייעוץ הנקה, נפל לי האסימון והבנתי שזה הדבר הנכון לתינוקות ולאמהות כאחד, שזה מגובה מחקרית ושכל הנשים היולדות צריכות לדעת שהן לא חייבות לעבור את דרך הייסורים הזאת. את דף הפייסבוק פתחתי אחרי לידת בתי הקטנה, וזה תפס כי כולן חוו חוויות כאלה. התחושה הזאת שנעשה עוול לאמהות ולתינוקות הרכים האלה היא קשה מנשוא".
מה זה בכלל אפס הפרדה?
"המשמעות היא שמרגע הלידה התינוק מונח עלייך, בלי שום הפרדה, מכסים את שניכם בעדינות ומאפשרים לכם ליהנות ממגע עור בעור במשך שעה לפחות, ואם האישה בוחרת להיניק - עד לסיום ההנקה הראשונה. בהמשך מומלץ כמובן מקסימום מגע עור בעור. במקרים שבהם הלידה הייתה קשה והיולדת לא מסוגלת לכך, זה יכול להיעשות עם מלווה משמעותי אחר. הרעיון הוא לאפשר לתינוק להסתגל בהדרגה לעולם שמחוץ לרחם בעזרת הדבר שהכי קרוב לרחם, וזה נכון לגבי המעבר להזנה שמחייבת עיכול, לנשימת חמצן וכו'.
"בנוסף מדובר על השהיית חיתוך חבל הטבור, מתוך הבנה שכל עוד היילוד מחובר לחבל הטבור, הוא מקבל חמצן גם בנשימה וגם באמצעות חבל הטבור וזה מקל עליו. אם הוא נשאר על האם והיא רוצה להיניק, הוא יגיע להנקה בצורה טבעית, אינסטינקטיבית. הרעיון הוא להישאר כך עד שצריך לפנות את חדר הלידה ואז האבא או המלווה האחר יכול לקחת את התינוק, להניח אותו בעדינות ולאט על משקל כי צריך להזין משקל לפני עזיבת חדר הלידה, ולקחת אותו חזרה לידיים מיד אחר כך. התינוק מתפנה עם הוריו מחדר הלידה, אחוז בידי אחד מהם, ויחד עוברים לתינוקייה, לבדיקות ולחיסונים שאתם מסכימים שהוא יעבור בשלב הזה, כשהוא בידיכם, או שעוברים לחדר במחלקה, לשם יגיעו אנשי הצוות שיטפלו בו".
אולי יעניין אותך גם:
- "מרגישה אשמה שבניי נולדו פגים"
- "ככל שההריון התקדם, כך פחדתי יותר ויותר"
במה זה שונה מביות מלא?
"ביות מלא הוא מה שקורה אחר כך, עד לשחרור הביתה, ומתייחס לאפשרות לשהות יחד בחדר במחלקה אחרי הבדיקות והטיפולים בתינוקייה ולכך שההורים הם אלה שמאכילים, מקלחים, מחתלים ומטפלים בתינוק שלהם, שלא נמצא בתינוקייה בלעדיהם ביום או בלילה. במסלול אפס הפרדה גם בשלב הזה כל בדיקה וטיפול בתינוק נעשים עם האם".
הגישה הדוגלת באפס הפרדה נולדה לפני שנים רבות והיא אף מעוגנת במסמך עשרת הכללים לבתי חולים ידידותיים לתינוקות שפורסם בארה"ב ב־1992. ההמלצות האלה, אגב, אומצו על ידי משרד הבריאות בארץ. אלא שכאן, בניגוד למרבית מדינות אירופה ולמאות בתי חולים בארה"ב, ברירת המחדל היא עדיין הפרדה. שאיפתן של הנושאות את דגל ה"אפס הפרדה" הוא להגיע למצב הפוך, שבו רק נשים שיצהירו כי אינן מעוניינות בכך יופרדו מתינוקותיהן.
למה זה כדאי?
"לתינוקות ציפייה ביולוגית להיות בקרבת אמם, וגם אביהם, לאחר הלידה, אחרי תשעה חודשים שבהם חשו בה ושמעו את פעימות ליבה. בבדיקות הורמוני סטרס שנעשו לתינוקות שהיו צמודים לאמם אחרי הלידה לעומת כאלה שהיו בתינוקיות הייתה הרמה גבוהה בהרבה אצל מי שהופרדו מאמם, ומחקרים שנעשו בשנים האחרונות מוכיחים שהשארת התינוק במגע עור לעור עם אמו מרגע הלידה משפרת את כל המדדים שלו, בדגש על תפקודי לב, ריאה ורמת הסוכר בדם. תינוקות אלה", מציינת עובדיה, "חווים פחות היפותרמיה, חום גופם מאוזן ויציב יותר מחום הגוף של תינוקות שהועברו לתינוקייה והם מחוממים על ידי גרילר, ולרוב הם גם מצליחים יותר לינוק ויונקים לאורך זמן ממושך הרבה יותר. התינוקות האלה רגועים יותר ומגיעים מהר יותר לשלב השינה השקטה, החשובה כל כך להתפתחות המוח שלהם. הם מאבדים פחות ממשקל הלידה שלהם וכיוון שהם יונקים יותר ומפרישים יתר צואה, אין אצלם בדרך כלל עלייה של הבילירובין, כלומר הם סובלים פחות מצהבת יילודים, פרט למקרים של צהבת המולטית".
ומה לגבי האמהות?
"גם עבורן מדובר ביתרון. מחקרים מלמדים שמגע האם בגוף תינוקה עוזר לה להחלים מהר יותר מהלידה ומאיץ אצלה את הפרשת הורמון האהבה, אוקסיטוצין. זה קורה כמובן גם בזכות ההנקה, וכך היא עוברת טוב יותר ומהר יותר את המהלך הטבעי של הפיכתה לאם, בעיקר כשמדובר בלידה ראשונה. אם האם מופרדת מהתינוק שלה הגוף נכנס למוד של אבל, ולא במקרה יולדות נעשות מבולבלות ומותשות. זה נובע בעיקר מחוסר ידע ומחוסר ביטחון בטיפול בתינוק, כשאחרי שלושה ימים בבית החולים, שבמהלכם אנשים אחרים טיפלו בו, פתאום הן מגיעות הביתה ולא יודעות מה לעשות ואיך. חלק מהעניין של אפס הפרדה הוא להעניק ליולדות הדרכה וסיוע מהרגע הראשון, כדי שלא יפספסו את השלב הקריטי של הבונדינג עם התינוק והמערך ההורמונלי שלהן לא ישתבש".
את הידע הזה מבקשות עובדיה ועמיתתה רוני בארי - אם לפעוט, קולנוענית ובעלת משרד לפרסום ברשת מקיבוץ ברור־חיל - להעביר להורים ברחבי הארץ באמצעות דף הפייסבוק התוסס ובקרוב גם אתר. בארי, שהחשש מפני ההפרדה שתיכפה עליה בבית החולים הוביל אותה ללידת בית, חברה ליוזמה של עובדיה ובעזרת כלים מקצועיים הפכה את הפוסטים המרגשים לנצפים במיוחד. יחד הן מתרגמות מאמרים, אוספות עדויות של יולדות ואחיות ומשתפות אותן, נפגשות עם מנהלי בתי חולים, ממפות את האפשרויות השונות העומדות בפני היולדות בבתי החולים השונים ומפרסמות אותן, ועושות לילות כימים כדי להעלות את המודעות הציבורית לנושא.
בארי: "חשוב לנו שהורים יבינו שיש להם הזכות המלאה להישאר עם התינוק שלהם לאחר הלידה, למרות שהנהלים לרוב שונים. יש בתי חולים בארץ שבהם ניתן לנהוג אחרת, שהתינוק יכול להישאר עם אמא שלו ללא הפרדה, צמוד לגופה, גם בדרך לתינוקייה ולעבור מה שההורים בוחרים שיעבור מתהליך הקבלה למחלקה, בעודו צמוד אליהם, ויש בתי חולים שבהם חלק מהטיפולים מתבצעים בחדר הלידה, כשהתינוק על אמא שלו ויחד הם עוברים אחר כך לחדר. צריך רק להתקשר קודם ולוודא שזה אפשרי ועקרונית – אפשר ליישם אפס הפרדה בכל בית חולים, גם אם אין בו נוהל רשמי כזה. ברגע שההורים בטוחים בעצמם ומתעקשים – זה יכול לקרות".
בין השאר, מציע דף הפייסבוק שאלון שיכולים הורים להציג לבתי החולים וכן הסברים לגבי מה שבארי מכנה "שרשרת החיול" שעוברים התינוקות רגע אחרי הלידה, לרוב ללא ידיעתם של ההורים. באתר שיעלה בקרוב, מבטיחה בארי, ניתן יהיה להזין פרטים על המצב הרפואי האישי ועל בתי החולים הרלוונטיים ולקבל פלט השוואה בין בתי החולים שבחרה היולדת ומידת ההפרדה או אי־ההפרדה שאלה יוכלו לספק.
מאז החלה הפעילות, מציינות בארי ועובדיה, חל שיפור ניכר, ובתי חולים ברחבי הארץ מאמצים אט־אט שינויים לטובת היולדות והיילודים. בין בתי החולים הידידותיים לרעיון של אפס הפרדה מציינת עובדיה את לניאדו, שיבא, איכילוב, העמק, שערי צדק והדסה עין כרם. ועדיין, ברור להן, הדרך עוד ארוכה.
יש גם נשים שרוצות לנוח
פרופ' ארנון סמואלוב, מנהל אגף נשים ויולדות בבית החולים שערי צדק, המאפשר כאמור אפס הפרדה ומציע תוכניות לידה וביות מלא ואף היה הראשון בארץ להציע ליולדות אימון מיינדפולנס להפחתת מתח וכאב בחדרי הלידה, מבהיר מתי זה אפשרי ומתי לא וטוען שמדובר בעצם בטרנד חולף: "יולדות רוצות אמפתיה, סימפתיה ומקצועיות, וממילא הרפואה הפטרנליסטית כבר עברה מהעולם. התינוק האנושי, כמו גורי יונקים אחרים, חסר ישע וזקוק להגנה ולבונדינג, ולכן הרעיון של אפס הפרדה נחמד והגיוני בעיניי, כל עוד לא מגזימים עם זה ולוקחים את זה לקיצוניות. 75% מהלידות הן לידות בסיכון נמוך, ואז - בבקשה. אבל כשזה מגיע ללידות בסיכון גבוה והברירה היא בין פג זעיר שיקבל טיפול רפואי כי הוא בקושי נושם לבין המגע עור בעור עם האמא – הבחירה צריכה להיות ברורה והטיפול הרפואי קודם.
"מעבר לזה, הניסיון שלנו מלמד שרוב הנשים לא מעוניינות באפס הפרדה ובביות מלא, ואפילו נרתעות מהמגע עם התינוק ברגע שהוא יוצא מרחמן ומכוסה בנוזלי הגוף שלהן עצמן. יש לי כ־220 מיטות ליולדות ועוד 8 המיועדות לביות מלא – המיטות הרגילות מאוישות תמיד, אלה של הביות המלא – ממש לא. מתוך 16 אלף לידות שמתרחשות אצלנו בשנה, רק כ־3% מהיולדות מעוניינות בביות מלא ולאחרונה מגלות עניין גם באפס הפרדה. הדגל הזה לא רלוונטי לרוב המוחלט של היולדות, ולכן השאיפה להפוך את זה לברירת המחדל - מיותרת".
גם פרופ' אייל שיינר, מנהל מחלקת נשים ויולדות ב' בסורוקה, סקפטי. "זה טרנד ואנחנו זורמים איתו, אבל רוב היולדות שאנחנו פוגשים מותשות ומעדיפות לנוח ושמישהו אחר יטפל בתינוק. המחלקות אצלנו כולן בביות מלא, ואני מתחבר לגמרי למחשבה שתינוק צריך להיות עם אמא שלו והיא זאת שצריכה לטפל בו ולישון לצידו, אלא שאני מבין גם את אלה, והן רבות, שרוצות לעצום קצת את העיניים לבד".
עובדיה: "עיקר אוכלוסיית היולדות בסורוקה היא בדואית, ואין לנו גישה אליה כדי ללמד על אפס הפרדה. לאחוז הקטן מהיולדות שם שכן רוצות בכך – מגיע לקבל אפס הפרדה. זו זכותן. גם האוכלוסייה בשערי צדק אינה מייצגת, שכן היא ברובה חרדית, לא עוברת בדיקות היריון בשגרה ומעוניינת לנוח מהעומס שיש עליה בבית לאחר הלידה".
אולי זה באמת טרנד חולף?
עובדיה: "אי אפשר לקרוא לנושא שארגוני בריאות עולמיים כותבים עליו עבודות, מחקרים ונהלים מדי כמה חודשים כבר 25 שנים - טרנד. נכון שבארץ שיעור הנשים שיודעות על האופציה קטן, אבל רק כשבתי החולים יציעו אפס הפרדה לכל יולדת ויסבירו לה במה מדובר נוכל לדעת מהו השיעור האמיתי של היולדות שרוצות בכך לעומת אלה שלא. העניין הוא שמי שרוצה את זה – צריכה להיות מסוגלת לעשות את זה, בלי ויכוחים ומלחמות, בכל בית חולים בארץ.
"אין לי שום רצון או כוונה לכפות אפס הפרדה על נשים שלא רוצות בזה. אני לא מנסה לשכנע אמהות שבוחרות אחרת ולא שמתי לעצמי למטרה להגיע למצב שבו 100% מהיולדות בארץ יעשו את זה באפס הפרדה. אני מכבדת נשים שמרגישות אחרת ורק רוצה שנשים יידעו שיש להן בחירה. חשוב לי שנשים יידעו שהן לא חייבות למסור את התינוק לתינוקייה, שיידעו מה הוא עובר שם ויידעו שזכותן להיות איתו מעוגנת בחוק".
אז איך זה שהמציאות עדיין שונה, כשמה שאת אומרת נשמע כל כך טבעי?
"לרופאים קשה לעשות את השינוי. הם רגילים להתערב, לרפא, ולא לתת לטבע לעשות את שלו. הם ראו מקרים קשים ומזה הם ניזונים, אבל מעבר לזה – אין להם טיעונים נגד הגישה שאנחנו מציעות. ולראיה דברים מתחילים לזוז ורופאים צעירים כבר מבינים שהם נתקעו עם נהלים שעבר זמנם, ולא במקרה עוד ועוד בתי חולים מצטרפים לדרך שלנו". †
הכתבה מתפרסמת במוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות"
ומה אתן מעדיפות אחרי הלידה? צפו בבייבי טוק:
לפנייה לכתב/ת 
