לכתוב את זוגיות פרק ב' שלי ולשרוד
אנחנו מגיעים אל הפרק הזוגי הבא כשאנחנו מצולקים וחוששים, מקובעים בתבניות המעוצבות, ועדיין זקוקים לאהבה. זאת הסיבה שאנחנו עדים למספר הולך וגדל של זוגות שמנסים לבנות משפחה חדשה, שבה השלי והשלך אינו בהכרח שלנו
"אתה לא אבא שלי", הטיח בי הגדול של זוגתי. "לפני חודש אבא שלי שאל אותי איך אתה מתייחס אלינו, ואמרתי לו שבסדר. בפעם הבאה אני אגיד לו שאתה לא מתייחס יפה". לרגע נהייתי כמו קיר שזה עתה נצבע, ואילו זוגתי רק עמדה ושתקה. טרקתי את דלת הכניסה בזעם, ויצאתי החוצה אשם. אשם שלא הצלחתי להכיל את הסיטואציה, אשם שאני, איש חינוך שמאמין בתפקידו של המבוגר ליצור סביבה מלאת ביטחון לילד, השארתי אותו שם ללא סגירה, בלי יכולת לצאת מבור הקורבנות שנשאבתי אליו.
איזה כפוי טובה, חשבתי לעצמי. למה בכלל אכפת לי ממנו? זה לא הילד שלי. לרגע שכחתי שמדובר בילד בקושי בן 10, אולי בגלל שהרגשתי באותו רגע לגמרי בגיל שלו. מספר שבועות לאחר מכן, צלצלה אלי מישהי שביקשה את עזרתי בליווי משפחתה שמנסה לכתוב את פרק ב' שלה. "סוף סוף אני יכולה לדבר עם מישהו שמבין", אמרה. "מישהו שעבר את זה גם. אולי תוכל לעזור לנו וללוות אותנו בשדה המוקשים הזה?".
מישהו שמבין? שאלתי את עצמי, ותהיתי אם היא מבינה שהיא מבקשת עזרה ממישהו שבארבע שנים עזב את הבית, נכנס לזוגיות חדשה, עבר לגור במושב, הקים משפחה חדשה והביא ילד לעולם. מישהו, שאיך להגיד, לא בחלומות הכי ורודים שלו ולא בסיוטים הכי מפחידים שלו דמיין אי פעם שיעביר את שבת בבוקר עם חמישה ילדים שמחפשים בעצמם את מקומם החדש. תהליך גירושין הוא אחד הביטויים המוחשיים ביותר ל"חלום ושיברו". כולנו מכירים את הסטטיסטיקות, אבל אצל אף אחד מאתנו הסיכויים לא מופיעים בכתובה. אנחנו מגיעים אל הפרק הזוגי הבא כשאנחנו מצולקים וחוששים, מקובעים בתבניות המעוצבות, ועדיין זקוקים לאהבה. זאת הסיבה שאנחנו עדים למספר הולך וגדל של זוגות שמנסים לבנות משפחה חדשה, שבה השלי והשלך אינו בהכרח שלנו.
הפעם הראשונה שתפסתי את המשמעות של זה במלואה הייתה באחד מימי השבת שבילינו יחד, מיכל ואני. בעיטה חזקה העירה אותי וראיתי את הקטן שלה מותח את אבריו במיטה "שלי". נקודת הייחוס היחידה שהייתה לי הייתה שבתות בחיים הקודמים בהם הסיטואציה הכל כך טבעית הזו הסתיימה בחיבוק ודגדוג, שבת בבוקר יום יפה וקפה. אבל הפעם זה הרגיש לי כמו חדירה של גוף זר לטריטוריה שלי.
אתן לכם עוד דוגמה: ישבתי באסיפת הורים של אחד הילדים של זוגתי. היה סבב שמות וכל אחד הציג את אבא ואמא שלו. הלב שלי דפק מהר. איך אציג את עצמי? מה בדיוק אגיד? באיזו זכות אני נמצא כאן בכלל? לבסוף עניתי "אני שייך לתומר". זה הכי טוב שיכולתי לענות. באותו רגע גם הבנתי שאני זקוק לאהוב ולהיות נאהב - לא רק על ידי זוגתי, אלא גם על ידי ילדיה. שחשוב לי להיות משמעותי להם, שזו אותה תחושת הזדקקות שנותנת לי כוח להיות שם בחדר עם כל האבות והאימהות ולהצהיר על השייכות שלי לילדים הללו.
אני אדם שאוהב וודאות. היא מרגיעה אותי ומאפשרת לי לחיות בשקט יחסי עם השדים הקופצניים שלי בפנים. אבל אם יש משהו שפרק ב' שלי לימד אותי, זה שהצורך הזה בוודאות ששירת אותי כל כך הרבה שנים, לא מתאים עכשיו. אני לא באמת יודע איך לחיות בבית עם ילדים שאינם שלי ועדיין להרגיש בבית.
אני לא באמת יודע איך אפשר לייצר בתוך המשפחה המורכבת הזו זוגיות שיש בה רק שניים, גם אם זה לכמה רגעים. אני לא באמת יודע איך לפתור ריב בין הילדים שלי לילדים שלה, בלי שאף אחד מהם ייעלב, ואני לא באמת יודע איך להניח רגע לרגשות האשם שדופקים לי בכל הגוף, בכל פעם שלוקח לי שעה להביא את הילדים לבתי הספר, במקום 10 דקות כמו פעם.
כשהבנתי עד כמה אין לי מושג איך לייצר את הפאזל הזה, מעין שלם שמשלים, מחבר ועולה על סך חלקיו, כשהבנתי את זה, הבנתי שהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לייצר משפחה שיודעת איך לא לדעת, ושיודעת לא לפחד מזה, לדבר את זה ועל זה, לאפשר ולאהוב למרות ועם זה.
לפנייה לכתב/ת 
