"אהבת מוות": להיזכר בכישרון של ענת גוב
במחזה המוקדם של ענת גוב, "אהבת מוות", ניצבת אישה שהחיים סוגרים עליה והיא מוצאת את עצמה מפלרטטת עם המוות. ההחלטה להחזיר את יצירתה של המחזאית לבמה מזכירה שיכולת הכתיבה הענקית תמיד הייתה שם
מירה, גיבורת ההצגה, היא מורה מצטיינת ואמא למופת, שנשואה לגבר שלא רואה אותה ממטר. היא חשה שאיבדה שליטה על הקיום שלה בתוך ים המטלות. הרגע היחיד שיש לה עם עצמה מתרחש כשהיא מורידה את הזבל בערב וגונבת סיגריה שקטה. דווקא שם היא פוגשת את הגבר הזר עם המעיל השחור, שמציג עצמו בפניה בתור המוות. במקום להירתע היא מקדמת אותו בברכה, כי בעיניה המוות הוא השחרור המיוחל מכל סבלותיה, אך אז מתברר שהוא בכלל בדרך למקום אחר, שם יש לו "פגישה". כשמירה עוקבת אחריו היא מגלה את ההוספיס ומהרגע שהיא נכנסת פנימה היא כבר לא יכולה לצאת.
ברמת הכתיבה יש בהחלט תחושה שזהו מחזה בוסרי. המעברים בין התמונות קופצניים מעט, וגם הדמויות בנויות בצורה סכמטית מדי. ובכל זאת, יש כאן עדות לכישרון הענק של גוב בכתיבת דיאלוגים חיים וחכמים, כולל הבחנות פשוטות ואמיתיות, וגם מצחיקות מאוד. הבמאי, גלעד קמחי, בנה הפקה נעימה ומרוכזת, והוציא ביצועים אנושיים חמים מאוד מצוות השחקנים, בהם יעקב דניאל, סנדרה שונוולד ולירון ברנס, בתור שלושת החולים הסופניים המקסימים, שמייצגים שכבות שונות בחברה הישראלית.
מעל לכולם שייכת ההצגה לליליאן ברטו הנהדרת, המעצבת בצורה מושלמת את הדמות הראשית המבולבלת והמותשת, של האישה הפשוטה הבורחת מהחיים, ומגלה במפתיע את הרצון לחיות ולאהוב דווקא במקום שאליו אנשים באים לרוב בשביל למות.
התכבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
