היום כבר לא צריך לבחור בין קריירה למשפחה

בשיתוף התעשייה האווירית

זו הייתה הפעם הראשונה שהן נפגשו. עשר תלמידות י”א מצטיינות במגמות מדעיות מכל רחבי הארץ, חלק מתוך קבוצה גדולה של מאה תלמידות שעברו את מבחני המיון והקבלה ונבחרו לקחת חלק במחזור השני של פרויקט “מהנדסות העתיד”.

במפגש הראשון, אחד מתוך שישה שמצפים להן בשבועות הקרובים, חולקו הבנות לקבוצות, ולכל קבוצה צוותו שתיים־שלוש מנטוריות, מהנדסות מובילות מהתעשייה האווירית. קבוצה מספר 1 זכתה ביבגניה מורוזוב מחטיבת הבדק, באורלי רבא מחטיבת אלתא וב־א’ (שאת שמה ותמונתה אסור לחשוף). יחד הן נכנסו לחדר שבו יעבדו על הפרויקט שנבחר עבורן: מחזור פסולת בחלל.

המנטוריות אורלי רבא ויבגניה מורווב. בנות הקבוצה: מאיה עצבה, יהל בן מיכאל, מאיה שפירא, נופר גלוטמן, רז גוב ארי, אופק לוי, אחינועם גליק, דנה בקשי, שרה ספניולטו, עמית אזולאי ומאיה ששון(צילום: תומריקו)

ברגעים הראשונים הבנות מחליפות מבטים מהוססים, נבוכים, אבל בתוך דקות הן פותחות בשיחה ועד מהרה מגלות שהדמיון ביניהן רב, החל מהדרכה בתנועת נוער, דרך תחביבים כמו ריקוד או ריצה, ועד המכנה המשותף שהביא את כולן לכאן: האהבה למדעים והרצון להרחיב אופקים, ללמוד ולהשפיע.

“אני מאוד אוהבת מדעים בכלל ואסטרופיזיקה במיוחד”, מספרת רז גוב־ארי (16) מירושלים, שלומדת במגמת פיזיקה בתיכון "בויאר". “אני אוהבת להפוך דברים גדולים ממש לכאלה שאני יכולה להבין, וכשאני אוהבת משהו אני משקיעה בו. מבחינתי להגיע לתוכנית הזאת זה ללמוד דברים חדשים ולהיחשף לתכנים שאנחנו לא מכירים בדרך כלל".

“הגעתי לפרויקט בעקבות הסקרנות שעוררו בי הסיפורים של אחותי, שלמדה פיזיקה במסגרת העתודה הצבאית”, מגלה מאיה ששון מהרצליה, שלומדת במגמת מדעי המחשב בתיכון "ראשונים". דנה בקשי מפתח־תקווה, שלומדת פיזיקה ומדעי המחשב בתיכון "בן־גוריון", הוסיפה שהגיעה בגלל האתגר. “ההרצאות ששמענו במפגש הפתיחה עשו לי חשק להתעסק בהנדסה כשאגדל”, היא אומרת.

גם המנטוריות מציגות את עצמן במפגש הראשון. יבגניה מורוזוב (52), נשואה ואמא לשניים, המשמשת ראש קבוצת הנדסת מערכות מכניות ומו”פ, מספרת לבנות: ”עליתי לארץ בגיל 25 עם הוריי. הייתי ילדה מפונקת עם תואר שני בהנדסת מכונות מאוניברסיטת בלארוס – ובלי שפה. לא היו לי פה חברים ולא הכרתי אף אחד, לא הכרתי גם את התרבות ואת המנטליות, הכל היה לי זר ומוזר. “עבדתי כמתדלקת בתחנת דלק ושם למדתי את העברית שלי. אמנם הייתי רשומה לאולפן, אבל לא היה לי זמן לזה. הייתי חייבת לעבוד ולהתפרנס. בהמשך, בזכות האמונה שלי בעצמי, הצלחתי לחזור למסלול המקצועי שלי ולמצוא עבודה בתחום שלמדתי, אפילו לפני שרכשתי את השפה.

“לאורך השנים פגשתי אנשים טובים וגם אנשים לא כל כך טובים. העבודה בסביבה גברית, כמו זו שהקיפה אותי במהלך עבודתי כמהנדסת, חייבה אותי תמיד להוכיח שאני מהנדסת טובה למרות שאני אישה, למרות שאני רוסייה ולמרות שאני עולה חדשה”.

המנטורית אורלי רבא (44), מנהלת טכנית בפרויקט מטוסי התראה מוקדמת, דווקא נולדה בארץ, אבל גם היא נאלצה להתמודד עם גבות מורמות נוכח היותה אישה מהנדסת. “אחרי הצבא עבדתי בחברת מוטורולה בהתקנת מכשירי קשר ודיבוריות במכוניות”, היא מספרת. “הייתי בת יחידה בין עשרה מתקינים גברים. לא פעם קרה שניגשתי להתקין מכשיר לנהג משאית או מונית, שהרכב הוא כל חייו, והוא היה מגיב בבוטות ואומר ‘אני לא מסכים שבחורה תיגע לי ברכב’.

“רק בגיל 29, כשהייתי נשואה ואמא לשניים, התחלתי ללמוד הנדסת חשמל. בתום הלימודים עזבתי את מוטורולה והתחלתי לעבוד באלתא. עם השנים ילדתי עוד שני ילדים, השלמתי תואר שני בהנדסת אלקטרוניקה ועברתי מסלול מאתגר ומספק מאוד”.

מורוזוב מציגה בפני הבנות את ה”אני מאמין” שלה: “אני מאמינה שרק השילוב בין פיתוח קריירה להקמת משפחה וגידול ילדים זה מה שעושה אותי מאושרת. זה אמנם לא קל, אבל בהחלט אפשרי. אני גאה על כך שהצלחתי גם להתפתח בעבודה וגם לא לוותר על הבית והמשפחה. חשוב לי לומר לכן שלא צריך לבחור או קריירה או משפחה – אפשר לשלב בין השניים, ואפשר גם להיות מהנדסת מצליחה וגם ליהנות להיות במטבח".

הזכרת המטבח מעוררת בבנות גל של צחקוקים. אחת הבנות מגלה שהיא אוהבת מאוד לאפות עוגות, וחברותיה לקבוצה מתלהבות. המנטורית א’ מביעה תקווה שבעוגות יש הרבה שוקולד, ושאולי יזכו לטעום מהן באחד המפגשים הבאים.