5 יישובים חדשים בנגב: רע לתושבים ולסביבה

בסוף פברואר תתכנס המועצה הארצית לתכנון ובנייה, גוף התכנון העליון בישראל, לדון בתוכנית חמשת היישובים בנגב. התוכנית, שמקדם שר הבינוי והשיכון, ח"כ יואב גלנט, ואשר אושרה בהחלטת ממשלה לפני יותר משנה, מבקשת להקים במרחבי הנגב חמישה ישובים קהילתיים חדשים, קטנים ועם בתים צמודי קרקע. הנימוק המרכזי, ולמעשה היחידי, להקמת הישובים הוא הנימוק הלאומי-ביטחוני - כלומר חיזוק האחיזה בשטחים מעוטי אוכלוסייה בעלי חשיבות לאומית בנגב.

כתבות נוספות בערוץ הכלכלה הירוקה

אי אפשר לזלזל בנימוק הזה, אבל לא כאן המקום להתייחס לסוגייה הלאומית-ביטחונית. השיקולים שנגד הקמת הישובים חשובים לא פחות, אך נדמה שברגע שהטיעון הלאומי-ביטחוני עולה - מתבטלים מיד כל הטיעונים האחרים, באופן שלמעשה מטיל צל על מוסדות התכנון בישראל.

מה בכל זאת ראוי לקחת בחשבות בתכנון של ישובים חדשים צמודי דופן בנגב? נתחיל בניתוח הכלכלי, הפשוט והקר. לא רק שהקמת הישובים החדשים לא צפויה לפתור את המחסור בדיור בישראל או את מחירי הדיור שממשיכים להאמיר - הקמת הישובים כרוכה בעלות גבוה יותר לתושב, כתוצאה מהעלויות הגבוהות של הכשרת הקרקע והקמת תשתיות חדשות. גם אם במשרד הבינוי והשיכון מציינים שהבנייה תהיה צמודה ליישובים קיימים ולתשתיות חדשות, אז בנייה של יחידת דיור חדשה בישוב כפרי יקרה באופן משמעותי מהרחבת הבנייה בערים קיימות.

בנייה ביישוב עומר(צילום: הרצל יוסף)

לזאת יש להוסיף גם את העלות הגבוהה יחסית של בנייה פרטית מול בנייה רוויה. סקר שביצע המשרד להגנת הסביבה בעבר מצא שעלות ההקמה של יחידת דיור צמודת קרקע בישוב כפרי חדש גבוהה פי 1.7 מהעלות להקמה של יחידה דומה בעיר, ופי 3 מיחידת דיור בגודל זהה בבנייה רוויה. יתרה מכך, הקמת יישובים חדשים מסיטה את תקציב הבינוי המצומצם מראש מערי הנגב המשוועות לתוספת תקציב לישובים חדשים וקטנים.

בנייה על חשבון התושבים

גם מבחינה חברתית, הקמת ישובים קהילתיים חדשים באה תמיד על חשבון הישובים הקיימים - כלומר על חשבון התושבים שלהם. היישובים החדשים מציעים לרוב איכות חיים גבוהה יותר, אך גם מחייבים מתושביהם השקעה יומיומית גבוה יותר באחזקת הבית ובאחזקה של מספר רכבים.

לכן האוכלוסייה הפונה לישובים אלה היא לרוב אוכלוסייה חזקה יותר - כלומר, אוכלוסייה חזקה עוברת מהעיר ליישובים הקטנים, מהלך שמחליש את הערים הקיימות ומגדיל את הפערים הסוציואקונומיים בין הישובים השונים. שלא נדבר על כך שאת התקציבים שעל הפרק ניתן להפנות להתחדשות עירונית בערים הקיימות - דהיינו שיקום שכונות ותשתיות, ובכך להיטיב עם איכות החיים של אוכלוסיות חלשות בעיר. כמובן שאפשר להקצות גם חלק מהתקציבים לפיתוח של תשתיות הבריאות, החינוך והתרבות בנגב, ולתת לתושבים הקיימים בערים מעטפת טובה יותר.

לכל אלה מצטרף גם השיקול הסביבתי. מדינת ישראל היא מדינה קטנה וצפופה בה הילודה בשיעורים דומים לזו של מדינות מתפתחות, אך איכות החיים מתאימה לזו של מדינות מפותחות. המשמעות היא שלא נשארים במדינה שטחים פתוחים.

הפגיעה בשטחים הפתוחים היא קריטית, ומעבר לפגיעה בנוף ובשטח היחיד אליו אנחנו יכולים לברוח מהעיר כשאנחנו רוצים לנשום קצת אוויר צח וליהנות מהטבע, היא מהווה איום משמעותי גם למגוון הביולוגי באזור.

התפיסה המובילה צריכה להיות תכנון מוטה-פיתוח, ופיתוח בהקשר זה חייב להתייחס לתהליך שמיטיב עם הפרט אך גם עם החברה, לטווח הקצר והארוך, ומאפשר להשיג תועלות כלכליות, חברתיות וסביבתיות גם יחד ולחבר בין רווח ורווחה ובין צדק חברתי וצדק סביבתי. אך נדמה כי הטיעון הלאומי-ביטחוני משנה את ההגדרה הזאת לגמרי, ורואה בפיתוח כלי לכיבוש של השטח, אפילו אם הוא מנוגד לכל התועלות כולן.