#6 מלך ללא דאגות

"ללא דאגות", או בשמו המקורי "Sanssouci Palace" הוא שם הארמון של המלך פרידריך השני, שביקרתי בו השבוע ב-Potsdam. פרידריך השני היה אולי המלך האהוב ביותר על הגרמנים, הראשון שהתייחס לתפקידו כאל המשרת הראשון של אזרחיו. שזכה על ידם, ובצדק, לכינוי "Friedrich der Größe", "פרידריך הגדול".

חזי והחברים מחוץ לארמון נטול הדאגות(צילום: חזי מנע)

כנראה שפרידריך השני ידע משהו על דאגות ועד כמה הן עלולות להרוס את כל הקסם שבחיים. על איך שהן גונבות את הלב ושואבות את תשומת הלב, עד כדי כך שנתעסק רק בהן, נתרחק ממי שאנחנו ולאט לאט נשכח מה רצינו, מה חשוב לנו ונהפוך לעבדים במלחמת הישרדות, עם מחשבה ש"זה כל מה שיש".

פארק הארמון. אנשים טובים שפוגשים בדרך(צילום: חזי מנע)

בהרבה מערכות, הדאגות שלי נצחו אותי. פחדתי שלא יהיה לי מספיק כסף, שלא תהיה לי עבודה ושאני לא יודע מספיק. פחדתי שלא אוהבים אותי, פחדתי להיות לבד ובעיקר פחדתי לעשות משהו, לגלות שטעיתי ולחשוב שיצאתי אידיוט. דאגות יודעות לעשות כל כך הרבה רעש ולהלחיץ, כך שהייתי מוכן להישאר במקום, להיתקע במקומות לא נכונים לי, רק כדי להרגיש "בטוח", במקום להקשיב לעצמי, לזוז קדימה ולבטוח בחיים.

צרות של מלכים

למלך פרידריך השני היו את כל הסיבות לפחד מהחיים. אביו היה אלים כלפיו, כדי לגרום לו להפסיק לחלום וכדי ש"יהיה בן אדם". להיות איש צבא, במקום איש אמנות ורוח ולהוריד אותו מהרעיונות המתקדמים שתמך בהם באותה התקופה. כשניסה לברוח עם חברו הטוב, יש האומרים מאהבו, לאנגליה, אביו אף הגדיל לעשות ו"המתיק" את עונש המוות של בנו כששניהם נתפסו, תמורת צפייה מחדר הכלא בעריפת ראשו של אהוב לבו.

רגע לפני האופרה "חליל הקסם" בברלין. ללכת בעקבות הצלילים, לא בעקבות הדאגות

אין לי שום יכולת לדמיין או לתאר לעצמי את עוצמת הכאב שהכתה בפרידריך השני ועדיין נפעמתי מכך, שאפילו האירוע המצמרר הזה לא סגר את לבו, לא הפך אותו לפרנואיד, לא הרחיק אותו מבני אדם או הפך אותו לאכזרי כלפי מישהו מהם. להיפך, המלך פרידריך השני הפך ל"פרידריך הגדול". לא בגלל שהתחבא מאחורי עושר גדול והפחיד את אזרחיו, אלא הרשה לעצמו להיות אדם פשוט עם רעיונות גדולים. הוא הסיר את הכובע מראשו בכל פעם שחלף על פני אדם ויזם פתרונות חדשים ופורצי דרך לטובת אזרחי מדינתו, כמו הבאת תפוחי אדמה לפרוסיה, כפתרון זול ופשוט להשביע את תושביה הרעבים.

בין צליל החליל לקול הפנימי

פרידריך הגדול בנה את "Sanssouci Palace" הצנוע למדי, לא כמפגן לכוחו אלא כחצר של שקט. שם רעיונותיו יכלו לפרוח, כמו גם הנגנים והאמנים הרבים שאירח. הוא עצמו אף היה מנגן שם בחליל, חליל אותו פגשתי גם במערכה השנייה של אותו היום כשהלכתי ל-"Komische Oper" לצפות בפעם הראשונה בחיי באופרה, שבמקרה או שלא במקרה הייתה "חליל הקסם" של מוצרט.

באופרה של ברלין(צילום: חזי מנע)

באופרה של מוצרט יוצא הגיבור למסע בעקבות אהובת לבו ובדרך הוא נלחם בחיות ובשדים שרוצים לעצור את התקדמותו ולגרום לו לוותר על החלום להגיע לאהובתו. בכל פעם שכמעט התייאש ורצה לוותר, הזכירו לו קולות נסתרים שעוד רגע יראה את האור ויפגוש באהובתו. בתמונת השיא במערכה השנייה, הגיבור אף רוצה לוותר ולהתאבד, אך מזכירים לו את חליל הקסם שברשותו ושהוא יכול לנגן בו ולתת לו להוביל אותו אליה.

"אין שום דבר רע בלהאמין בקצת קסם", חשבתי לעצמי, ועליתי על הרכבת לברלין - שם השארתי את הדאגות על מה יהיה ואיך יהיה, שהורסות לי את הדרך. כך בכל יום אני פחות דואג ויותר מלך, ואת ברלין הפכתי ל"חצר ללא דאגות" שלי. כאן היא מגלה לי שמלך אמיתי לא יודע מראש איך דברים יקרו, אבל הוא עדיין הולך לקראתם וכשחיים כמו שחולמים, אפשריים, כשמוכנים להאמין, ללא דאגות, שיש דברים שתמיד מסתדרים: אוכל לאכול, מקום לישון בו ואנשים טובים מסביב.

עדכונים נוספים כל הזמן גם בפייסבוק של ynet חופש