אחד העקרונות החשובים ביותר אשר משותפים לכל אלו הרוצים לראות בהצלחתה ושגשוגה של ישראל הוא חשיבות שימור יחסי ארה”ב עימה כערך חוצה מפלגות וכאינטרס אמריקאי, לא משנה באיזה צד של המתרס אתה נמצא. אותו עקרון של “על מפלגתיות” עבר תהליך של שחיקה בשנים האחרונות ועמד בפני אתגרים לא פשוטים במהלך נשיאותו של ברק אובמה, חלקם פרי ידינו וחלקם נכפו עלינו וחרף זאת דבר לא נגרע מחשיבותו.

אם קיווינו כי לאחר תקופה סוערת זו, נזכה במעט שקט ונוכל לשים קץ לפוליטיזציה של ישראל בציבוריות האמריקאית אשר חותרת תחת התמיכה בה, דומה שתקוותנו נכזבה וכי העיקרון יעמוד שוב, בפני אתגרים עצומים גם בעתיד הקרוב. אם ראיתם את “צעדת הנשים” בוושינגטון בשבוע שעבר אשר הייתה למפגן מחאה כנגד הנשיא דונלד טראמפ, בוודאי שמתם לב כי אחת המארגנות הייתה לינדה צרצור, מנכ”לית האגודה הערבית-אמריקאית בניו יורק ויריבה של ישראל התומכת בתנועת החרמות כנגדה. צרצור, כמו פעילים אחרים בתנועות האנטי ישראליות במערב, פועלת ליצור זיקה ישירה בין נושאי פנים הנוגעים לזכויות אדם כגון זכויות מיעוטים, מעמד מהגרים ותנועת המחאה נגד טראמפ והמאבק נגד ישראל על רקע הסכסוך הישראלי פלסטיני.

בניסיון למצב את ישראל באופן חיובי בדעת הקהל אנו מוצאים עצמנו נלחמים בגורמים עוינים רבים: חלקם מבקרים את ישראל ביקורת לגיטימית, בעוד אחרים נגועים באנטי ישראליות ואנטי ציונות קיצונית השוללת את עצם זכותו של העם היהודי למדינה (תנועת החרם למשל). ויש, כמובן, גם את האנטישמיות הקלאסית שגם היא לא נעדרת מן הזירה. יחד עם זאת, ישנו אתגר קשה עוד יותר מהעוינות, והוא הבורות.

תתפלאו (או שלא) לשמוע עד כמה עמוק חוסר הידע (ולעיתים גם העניין) בקרב קהלים רחבים בארה”ב ביחס למדינת ישראל. היכן נמצאת? מה גודלה? מיהו “ישראלי”? שלא לומר סוגיות מורכבות יותר הנוגעות ל”סכסוך”. אנשים פשוט אינם יודעים לעיתים את העובדות הבסיסיות ביותר.

באחד הימים, כשדיברתי בפני קבוצת סטודנטים באחד הקמפוסים המובילים בארה”ב, טען באוזני אחד מהם כי בישראל מתגוררים “מליונים רבים של אנשים” כמו בהודו ובסין. מדוע “מליונים”? תהיתי ובתגובה השיב הסטודנט: “כיצד אחרת ניתן להסביר את הסיקור המתמיד של המתרחש בישראל?”.

אותה בורות מסוכנת מאין כמוה, היות ובהיעדר מידע סותר, היא מהווה קרקע גידול נוחה עבור גורמים שליליים המבקשים להרעיל את דעת הקהל כנגד ישראל. אלו יספרו לאמריקאי ממוצא היספני, למשל, כי ישראל בעצם מהותה עומדת בניגוד גמור לרעיון של מתן זכויות למהגרים. הם ידגישו בפניו כי היא מייצגת בעצם קיומה את העיקרון הנלוז והגזעני של “עליונות לבנה”, בעוד עמידה לצד מיעוטים מחייבת בהגדרה עמידה לצד הפלסטינים וכנגד ישראל. במצב כזה נוצר חיבור “טבעי” בין גורמים אנטי ישראליים לבין קבוצות שונות בציבור האמריקאי (כפי שכבר מתרחש כיום בחלק מהקמפוסים) וכך, ישראל עומדת בפני סכנה לטווח הרחוק, השחרתה של ישראל בעיני כל אותם צעירים שיגיעו לעמדות השפעה בהינתן הזמן, או אז מה יעלה בגורל הברית הטבעית בין ידידי האמת, ישראל וארה”ב?!

זוהי רק טעימה ממה שעוד יגיע בהמשך. ואף על פי כן, ואולי דווקא בשל כך, אדגיש- חשוב לשמור את ישראל מחוץ לויכוח הפנים-אמריקאי. הקוטביות הנוכחית בפוליטיקה הפנימית שוב מאיימת על העיקרון ומחייבת אותנו בזהירות יתירה.

.ישראל, מעל לכל