קשירות, מכות וקללות: המצלמה חשפה מה קורה בבתי האבות
קשירות לכיסאות ולמיטות, אלימות פיזית ומילולית, הזנחה שיטתית. במשך שבועות ארוכים ביקרה והתנדבה כתבתנו בבתי אבות שונים ברחבי הארץ, שוחחה עם הדיירים וגם ראתה בעיניה את היחס שהם סופגים. הבשורה הרעה: זה רק יילך ויחמיר. בתגובה לתחקיר "ידיעות אחרונות": בכנסת דורשים ועדת חקירה פרלמנטרית
"הכי טוב לבן אדם לא להזדקק למקומות כאלה, הם רק מקצרים את החיים". שבועות אחדים אחרי שהתחלתי להתנדב ולבקר בבתי אבות ברחבי הארץ, אני כבר חשה את המשפט הזה של יצחק על בשרי. כל ביקור מקצר את ימיי עוד קצת. ואם אני, הצעירה, שעוד כוחי במותניי, חשה כך, מה יאמרו אלפי הקשישים הסיעודיים שאינם יכולים להימלט כמוני; אלה שזקוקים לסיוע ולא רק שאינם מקבלים אותו, אלא סובלים לעיתים מהזנחה קשה ואלימות שיטתית.
כמעט בכל המחלקות הסיעודיות ב-14 בתי האבות שבהם הייתי נתקלתי בסיפורים זהים, שנלחשו לי על ידי דיירים מבוהלים. כולם חששו להיתפס על ידי הצוות באמצע תלונה, ולכן שמות המוסדות חסויים ושמורים במערכת.
ראשית, הקשירות; על פי הנהלים יש לקשור את החולים רק בכפוף להחלטת ועדה מיוחדת שתדון בכל מקרה בנפרד, אבל במציאות זו ברירת המחדל. שוב ושוב נתקלתי במבוגרים חולים וחסרי אונים, קשורים באגרסיביות ללא צורך. בחלק מהמקרים זה נראה כמו סדיזם לשמו, קשירות שמהדקות את המטופלים לכיסאות הגלגלים או למיטות ופוצעות אותם. כמעט בכל בתי האבות נתקלתי גם בסיפורים על אלימות מצד העובדים במקום: דחיפות, מכות, קללות ואף תקיפה מינית. המראות בכל רחבי המדינה דומים, והעדויות זהות.
זה רק יילך ויחמיר. כבר עתה גדלה אוכלוסיית הקשישים בישראל ביותר מ-7,000 איש בשנה, ותוך כחמש שנים צפוי הגידול להגיע לכ-20 אלף איש בשנה. אבל התקציב לא גדל בהתאם, והגירעון במספר בתי האבות ובמספר העובדים גדל והופך את המקומות הללו לסיוט.
השהייה שלי בבתי האבות הייתה לרוב בשעות ביקור קרובי המשפחה, כשאנשי הצוות מודעים לכך שהם שם, ועדיין המראות היו קשים והדיווחים מזעזעים. ואם בשעות הללו זה נראה כך, מחריד לחשוב מה מתרחש שם בשעות אחרות, או במקומות שבהם מותרת הכניסה לעובדים בלבד ולא למתנדבים כמוני. ויש עוד עניין. כמו בכל מקום בחברה המערבית המופרטת, הפער בין עניים לעשירים נראה היטב לעין. העשירים מקבלים תנאים של בתי מלון, העניים של בית כלא.
כשהעור נקרע
שעות צהריים של אמצע נובמבר במוסד בירושלים. על פי דו"חות הביקורת של משרד הבריאות מהשנה האחרונה, נעשה כאן שימוש נרחב מדי בהגבלה (קשירות מסוגים שונים), ו-40% מהמטופלים היו קשורים בשעת הביקורת. המציאות שראיתי בשטח דומה. פאני (כל השמות בכתבה בדויים כדי לשמור על פרטיותם וכבודם), צינורית האכלה מחוברת לגופה, מתקשה לדבר. אני רואה שהיא עצבנית ומנסה לומר לי משהו. אני מלטפת אותה בניסיון להרגיעה, ואז מגלה שפרקי ידיה נקשרו בחוזקה לגלגלי הכיסא. "תביאי מספריים", היא מתחננת. אני מציעה לשאול את האחיות, אבל היא מהסה אותי: "אל תשאלי". אחות חולפת לידינו, מנידה בראשה ונוזפת בפאני. כשהאחות נעלמת, אני מנסה להשחיל אצבע בין ידה של פאני לבין הגלגל, ללא הצלחה. הקשר הדוק ולוחץ בחוזקה על עורה. ייתכן מאוד שהיא מסוג הדיירים שצריך לקשור כדי שלא תזיק לעצמה או תיפול, אבל למה חזק כל כך ולמה ישירות לגלגל? אני מביטה ימינה ושמאלה ומתירה את הקשר, רואה את הקרעים שנוצרו בעור וקושרת שוב, הפעם באופן פחות סדיסטי. על פניה של פאני אני מזהה את הכרת התודה.
שבועיים חולפים, ואני שוב באותו בית אבות. נעמה, אחת הדיירות, מזהה אותי מהביקור הקודם וקוראת לי לשבת לידה. היא קשורה לכיסא הגלגלים בחוזקה באמצעות סדין סגול, בניגוד לנהלים. "אין לי מושג למה קשרו אותי", היא אומרת. "מה, אני תינוקת? איך אני אפול? תראי איך אני יושבת טוב. שימותו פה כולם, גיהינום להיות כאן". על פניו נראה שהתפקוד הקוגניטיבי של נעמה תקין. היא יודעת בדיוק כמה זמן היא נמצאת כאן, זוכרת אותי מביקורי הקודם, ובמשך כל שהותי היא מסתכלת סביב כדי לראות שאין עובד שמקשיב לנו. כשאחד מהם מתקרב, היא משתתקת וממתינה שיתרחק, ואז ממשיכה. "אני מפחדת שיעשו לי משהו רע", היא אומרת בחשש. "זה מקום נבזי. בלילה, הוא (אחד העובדים) תופס אותנו, טק, זורק אותנו למיטה".
אני מחפשת את פאני, הדיירת מביקורי הקודם ולא מוצאת אותה. אני עוברת בין החדרים, ובסוף המסדרון אני מאתרת את חדרה. אח ואחות בדיוק נמצאים שם. "כבר נוציא אותה", אומר לי האח ומורה לי להמתין מחוץ לחדר. "פאני, הגיעו לבקר אותך", הוא מודיע לה והיא מתקשה להאמין. חולפות עוד מספר דקות והם מוציאים אותה, הפעם אזוקה למסעד הכיסא. ביני לבין עצמי אני תוהה אם היו מוציאים אותה בכלל אלמלא הגעתי. למחרת בערב, כשאני חוזרת, פאני במיטתה ונאמר לי שלא הוציאו אותה משם מאז מנוחת הצהריים. היא מוזנת באמצעות צינורית כשידיה קשורות לשני צידי המיטה. עד למחרת בבוקר היא לא תצא מכאן, אזוקה למיטתה משך 20 שעות ברצף.
"ככה זה בדיקטטורה"
בית אבות באזור תל אביב, שעת ערב. צעקות נשמעות מאחד החדרים. אני ממהרת לעלות ורואה דיירת אמריקנית שסובלת ממוגבלות פיזית קשה. "תקראי לאיסמעיל", היא מתחננת באנגלית. אני שואלת אם אוכל לסייע לה. "אני רוצה לבקש שזו שהכניסה אותי למיטה לא תטפל בי יותר", היא מסבירה. אני מוצאת את איסמעיל וחוזרת אליה. בזמן שאנחנו ממתינות, היא מספרת לי שהמטפלת השליכה אותה למיטה באלימות. היא מסירה את השמיכה ומראה לי כמה קל להרים אותה, "אבל הלב שלי גדול ושוקל הרבה", היא צוחקת. כשאיסמעיל מגיע הוא מתנצל. "לעובדות הצעירות אין סבלנות, אז הן מתנהגות לפעמים לא יפה. אני כבר 20 שנה במקצוע, וזה תחום שצריך בו הרבה נשמה וסבלנות, אחרת אתה סובל והמטופלים סובלים".
יום רביעי, שלהי ינואר. אני נכנסת לבית אבות באזור השרון. על פניו, המצב כאן נורא פחות מאשר במקומות אחרים שבהם ביקרתי, למרות שמצוקת כוח האדם ניכרת לעין. ליד המעלית ניגשת אליי נועה, אחת הדיירות, שנראית צעירה במיוחד ביחס לשאר. "תשמעי", היא אומרת כממתיקת סוד, "אמנם לא הילטון פה אבל אפילו מלכת אנגליה לא זוכה שינגבו לה את התחת". אנחנו פורצות בצחוק רועם, ונועה נפתחת ומספרת שהגיעה לכאן בשל מחלה ניוונית, "וזה המקום היחיד שהסכים לקבל אותי". "באופן יחסי זה מקום טוב, אבל גם פה היו מקרים של אלימות ומכות", היא אומרת, "אם יידעו שדיברתי יעיפו אותי מכאן".
למה?
"כי זו דיקטטורה. במקומות כאלה מאוד לא אוהבים שאת שמה להם את המראה מול הפרצוף. אני עושה את זה כי לא יכולתי לסבול דברים שראיתי פה".
מה למשל?
"ביום הראשון נכנסה אליי לחדר מטפלת של שתי זקנות, והייתה צריכה להפוך אחת מהן כדי לחתל אותה. כשראתה שהיא לא זזה, היא הפכה אותה בכוח עם המרפקים וצעקה לה ברוסית 'תרימי ת'תחת שלך לעזאזל'. ראיתי שהיא לא יכולה בכלל להגיב, ורק הדמעות ירדו לה בלי קול. ואז היא עברה לשנייה, ששקלה בקושי 40 קילו, וצעקה עליה: 'תעמדי כבר, קיבינימט'. הזקנה בוכה, מתחננת: 'בבקשה אני לא יכולה, אני נופלת', והמטפלת צועקת עליה: 'תסתמי את הפה המלוכלך שלך ותעמדי'. ראיתי את זה, ודיברתי".
יש אלימות בזמן ההשכבה?
"תלוי במטפל, זה יכול לקרות בכל רגע נתון. הם פשוט מטיחים אותם. הגעתי לפעמים למצבים שנקרע לי הלב, אבל היום אני פשוט נושכת את הלשון, אחרת אהיה בסכנה כאן. לא אומרת כלום להנהלה, רק בשקט למשפחות".
למחרת בצהריים אני קופצת לבית אבות ביפו. בלובי יושבות שתי קשישות דוברות רוסית. אני מתקרבת לאחת מהן והיא אוחזת בידי ומנשקת שוב ושוב. היא מצביעה לכיוון המסדרון ואני מנסה להוביל אותה לשם אך נתקלת בקושי. הגלגל של כיסא הגלגלים שעליו היא יושבת קשור באמצעות שקית ניילון לידית הכיסא, ולא מתגלגל. אני גוררת את הכיסא יחד איתה ועובד מבוגר מסביר לי שהוא עוד לא חיתל אותה, אז בינתיים היא קשורה ככה.
אני נכנסת לחדר האוכל, הדיירים יושבים שם בשקט מוחלט. תהליך ההאכלה, כמו בכל המוסדות שבהן ביקרתי, נמשך מעט מדי זמן. פשוט אין מספיק עובדים, אז מאביסים את הקשישים במהירות מבהילה. "כולם כאן עצבניים", מספרת לי יאנה. "צועקים, מדברים לא יפה. יש אחד, אם את לא מדברת איתו טוב אז הוא נותן מכות. אני כבר קיבלתי ממנו".
קשישים קשורים ראיתי גם בשאר בתי האבות שבהם ביקרתי. אחות סיעודית הסבירה לי בפשטות את המצב. "תראי כמה עובדים יש כאן, על כמה קשישים. אין שום דרך בעולם להשתלט עליהם, אז מכופפים קצת את הנהלים. זה לא נעים לצפייה, ואולי לא נעים גם לקשישים, אבל אם למדינה או לילדים של אותם קשישים היה אכפת מהם - בכלל לא היית רואה אותם כאן, אלא מקבלים טיפול בבית".
דילמת הילדים
בגלל הזדקנות האוכלוסיה, הופכים בני הדור השני לעתים קרובות למטפלים במשרה מלאה. לרוב הישראלים אין את הפריבילגיה לשלם מאות אלפי שקלים למוסדות היקרים יותר, וגם לא את האפשרות להפסיק לעבוד כדי לטפל בהוריהם. כך שבלית ברירה הם מפקידים אותם בידי המדינה, כלומר, בידי המוסדות שהמדינה הפריטה, ומקווים לטוב. בישראל ישנם כ-350 בתי אבות ובתי חולים סיעודיים, וכמעט כולם הופרטו בשנים האחרונות. משמעות ההפרטה היא שכעת כל אחד ממנהלי המוסדות האלה צריך לחשוב קודם כל איך לא להפסיד כסף, ורק אחר כך על רווחת המטופלים. התקציב מגיע ממשרד הבריאות, שרוכש שירותים מבתי האבות בתעריף מינימלי שקבע משרד האוצר. במחלקות הסיעודיות, קופות החולים הן אלה שמממנות את האשפוז, בתעריפים נמוכים במיוחד. "בגלל זה", מסביר מנהל בית אבות במרכז, "אנחנו מצמצמים במספר העובדים, והקשישים הם אלה שמשלמים את המחיר".
לפני כמעט ארבע שנים, חודשים אחדים לאחר הפרטת בתי האבות על ידי המדינה, פרסם חיים ריבלין בערוץ 2 כתבה על מצבם. מאז, לא רק שדבר לא השתפר, אלא שהמצב נעשה גרוע הרבה יותר. אין פיקוח, אין כסף ונראה שלמעטים מדי אכפת מה מתרחש במקום הזה. אין־ספור דוחות של משרד הבריאות כבר פורסמו, שלל ביקורות של אנשי המשרד נערכו בבתי האבות ברחבי הארץ, ועולם כמנהגו נוהג.
כך למשל נדרש אחד מבתי אבות להקים ועדה מוסדית לטיפול באירועים עם חשד לאלימות, לפעול להפחתת הקשירות, לבדוק את החשדות ולפעול ליישום המסקנות. בביקורנו באותו בית אבות נתקלנו באותן פרקטיקות בדיוק, במינונים גבוהים במיוחד. הדברים חזרו על עצמם גם במוסדות נוספים. פעם אחר פעם נכתב בדוחות הביקורת שיש להפחית את הקשירות, ופעם אחר פעם ראיתי כיצד הקשישים נקשרים באלימות.
"יש כאלה שמשתלם להם לשים את ההורים שלהם כאן", אומרת עובדת באחד מבתי החולים הסיעודיים. "בכל מקרה, אני את ההורים שלי לא אשלח למקומות כאלה. זה ממש לא מגיע להם".
עובד אריתראי מתקרב אלינו, ואחת הדיירות מצביעה עליו. "הוא לא ישן, 24 שעות רץ ממקום למקום". אני ניגשת אליו, והוא נשען לרגע על הקיר כדי לקחת הפוגה ולנשום. מתברר שהוא עובד בשני בתי אבות. את המשמרת כאן הוא מסיים בעשר בלילה, ושעה לאחר מכן הוא כבר מתחיל משמרת בבית האבות השני.
למה אתה עובד כל כך הרבה, אני שואלת. "אני חולם לפגוש את הילדים שלי שנותרו מאחור ולא ראיתי כבר כמה שמונה שנים", הוא אומר. "הקטנה שלי הייתה בת שנה כשברחתי". כדי לפגוש אותם הוא צריך לטוס לקנדה, משום שכעריק הוא לא יכול לחזור לאריתריאה, מחשש שייכלא, יעבור עינויים ואולי גם יסיים את חייו. אבל טיסה לקנדה זה עסק יקר, ולכן הוא עובד כמו משוגע.
הוא ניגש לדיירת שיושבת לצדי, ומבקש ממנה לתרגם לו את המכתב שקיבל. "שימוע לפני פיטורים", כתוב שם. שתינו משתתקות במבוכה. "כתוב פה שאתה לא עושה מה שאומרים לך", היא אומרת לו, וממליצה לפתוח את השימוע בהתנצלות. האריתראים והסודנים הם חלק משמעותי מכוח העבודה בבתי האבות שבהם ביקרתי, זה פשוט עניין של מחיר. הבעיה עם עובדים כאלה היא שחלקם נטולי הכשרה, אבל מאחר והם כבר שם, נותנים להם לעתים לבצע גם פעולות שאינם אמורים לבצע. מילא להחליף חיתולים ולקלח, אבל לתת תרופות זו משימה שעלולה להיות קצת מסוכנת. גם בכאלה נתקלתי.
צעקות בלא מענה
במחלקה לתשושי נפש בבית אבות ירושלמי, רוב הדיירים הולכים בכוחות עצמם או באמצעות הליכון. אני מתיישבת ביניהם, וחלקם ניגשים אליי ומציגים את עצמם. "תסדרי לי את החיתול", מבקשת אחת. אני מציעה למצוא אחות שתסייע לה, אך מתברר שזו משימה לא פשוטה. בתום שוטטות ממושכת אני מוצאת את המטפל שפתח לי את הדלת כשהוא עסוק עם כמה דיירים סביבו. בכיוון השני אני לא מוצאת אפילו עובד או עובדת לרפואה.
זעקות נשמעות מאחד החדרים. דיירת עם מטפחת שמכסה את עיניה ומחצית מפניה צועקת. החדר שבו היא שוכבת קטן וצפוף, עם שלוש מיטות שמונחות באופן עקום, צמודות זו לזו בלי וילון שמפריד ביניהן כמו שנדרש. היא ממשיכה לצעוק ואיש לא ניגש. אני יוצאת משם, ממשיכה במסדרון ושומעת קריאות מחדר נוסף. "אני צריכה דחוף לשירותים", מבקשת ממני אחת הדיירות סיוע. כמו בסרט מבעית, בזמן שאני ממהרת לחפש אחות או מטפל, אני שומעת בדרך חבטות וצעקות. "תפתח לי! תפתח לי!" קוראת דיירת שעומדת סמוך לשער ברזל, ומכה עליו בעיניים דומעות. אני מנגבת אותן בעדינות, ומספרת לה שבאתי לבקר אותה. היא מביטה בי מופתעת ונרגעת. אנחנו צועדות יחדיו, והמטפל שראיתי קודם מתקדם לעברנו. "מצטער", הוא אומר, "אני כאן לבד, כנראה השאר מאחרים". הוא ניגש לקשישה עם ההליכון, שכבר 20 דקות מתחננת שיסדרו לה את החיתול ומבטיח: "עכשיו אני אשלח לך את הבחורה, כמה רגעים", הוא אומר לה ושנינו יודעים שאין שום בחורה באופק. רק כעבור 40 דקות מגיעה מישהי עם חלוק לבן, ומסייעת לה.
כעבור איזה זמן, במקומות כאלה, לשעון אין שום משמעות, צעירה חרדית נכנסת למחלקה וניגשת לדיירים שנמצאים בחדר האוכל. היא מתנדבת כאן באופן קבוע, ושרה עם הדיירים, מנסה לשמח אותם ולהעביר להם את הזמן. מחדרה של הקשישה הממלמלת עם המטפחת על פניה אני שומעת כעת שירה. בהיכנסי, אני מבינה שהיא פשוט שמעה את ההפעלה של המתנדבת והצטרפה מרחוק, כי אף אחד לא טורח לשחרר אותה מהחדר.
אני יוצאת משם וקופצת למחלקה אחרת לתשושי נפש. כעשרה דיירים רתוקים לכיסאות בחגורות יושבים בחדר האוכל הצפוף. בכלל, המחלקה כולה סובלת מצפיפות קשה. בעמדת האחיות נמצאות שתי עובדות, ועובד צעיר נוסף נמצא במטבח. דיירת קשישה, רעשנית במיוחד, פונה אליי. "בואי נדבר בחדר, אני לא יכולה לספר לך סודות ליד כולם", היא אומרת. אנחנו נכנסות לחדר, שם שוכבת שותפתה החולה. "קשה, קשה לי מאוד", היא מספרת. "אני מתחננת לעזרה, יכולה לבכות לילה שלם ואף אחד לא פונה אליי". כעבור יומיים, בביקור הבא שלי במקום, נאמר לי שהיא הועברה לאשפוז בבית חולים. כשאני יוצאת לחדר האוכל, אני מזהה קשישה קשורה באופן הדוק מדי ברגליה שלא מצליחה להגיע לצלחת האוכל שלה. אני מאכילה אותה בעצמי, מבלי שלמישהו יהיה איכפת.
רק נראות נחמדות
הסיפורים הקשים ביותר מתרחשים במחלקות הסיעודיות בשעות הערב והלילה, כשאין בסביבה בני משפחה עם עיניים פקוחות. בירושלים, בפתח תקווה, בתל אביב, בטבריה, ובעצם כמעט בכל מקום ראיתי בעיניי יחס נוקשה עד אלים לדיירים, ושמעתי סיפורים על אלימות קשה ביותר שהופעלה כלפיהם.
באחד מבתי האבות במרכז הארץ, מתיישבת לידי רחלי. היא לבושה בטוב טעם, צעיף תואם לחולצתה, ובאופן כללי נראית מטופחת יחסית. "העובדות כאן נראות נחמדות", היא אומרת לי, "אבל אחרי זה הן יכולות להשתולל". מה זה אומר? אני שואלת. "מכות, משיכה בשיערות", אומרת רחלי. אחות אחראית ניגשת אלינו ומלווה את רחלי למיטתה. אני ממתינה בחוץ עשר דקות ואז נכנסת אליה שוב. שעת לילה מאוחרת, והשותפות שלה כבר ישנות. "הן זורקות אותי על המיטה כמו כדור", היא מספרת על מה שלא ראיתי כשהמתנתי בחוץ. "זה מרגיז אותי הכי הרבה. יש לי רגל ויד משותקות, ואת אלה הם הכי אוהבים לזרוק. אני מעירה להם, זה לא כדורגל, זו יד מסכנה. אתם לא זורקים זבל לפח".
כשהאמון שלה בי גובר, היא מספרת שישנן עובדות צעירות שגם מכות אותה ואת חבריה, "ומקלחת? זה הכי נורא", היא אומרת. "העובדת הקודמת שהייתה אפילו תקעה את האצבע שלה למטה באיבר המין שלי. סתם בא לה לצחוק עליי, ומכות היא נותנת בעורף ובלחי", היא מוציאה את ידה המתפקדת מתחת לשמיכה ומדגימה.
היא עדיין עובדת פה?, אני שואלת. "כן, היא בדרגה גבוהה. כשאני רואה אותה באה, אני מזדעזעת. כל הזמן סוגרת רגליים ובורחת מפניה, כי היא עשתה את זה פעמיים. מגעילה, לא אכפת לה שאני אפול ואשבור את הראש. היא אכזרית וצוחקת כאילו היא גיבורה".
בכירה באחד מבתי האבות הודתה בפנינו השבוע כי בלית ברירה, גם כשהיא יודעת שיש לה עובד שאינו מבצע את תפקידו כראוי, היא תחשוב פעמיים לפני שתפטר אותו, "כי אין אף בן אדם שפוי שיבוא לעבוד במקומו, וגם כך אנחנו במצוקת כוח אדם קשה".
מנהל מוסד אחר, שבו גילינו הזנחה ובעיות היגיינה, אמר בתגובה לכתבה: "למרות שהמוסד שאותו אנחנו מנהלים מקפיד על תקני כוח האדם כנדרש, אין בכך כדי לענות על הצרכים האמיתיים של הדיירים. הנושא הועלה גם בעתירה נגד המדינה בנושא העסקת עובדים זרים בסיעוד בבתי אבות. כשחסרות מיטות בחדרי מיון, המדינה בונה. כשמדובר בקשישים, המדינה רק מערימה קשיים בזמן שקצב ההזדקנות משיג בהרבה את קצב בניית המיטות. המחסור הזה הוא לב לבה של הבעיה, וזו הסיבה לכך שיש מוסדות שמעגלים פינות".
מנהל מוסד אחר, שבו נתקלנו בגילויי אלימות ובקשירות אגרסיביות, אמר: "אני לא מאמין שהדברים האלה היו אצלנו. יש בעיה אמיתית עם מצוקת כוח האדם, גם כי אין תקציב וגם כי מעט מאוד אנשים מוכנים לעבוד בעבודה כזאת. זאת בעיה ידועות. המוסד שלנו הוא מהרמות הגבוהות, ולא חסר כוח אדם".
התגובות: "הפיקוח מוסדר בנהלים"
מבית האבות במרכז, שבו שמענו תלונות על אלימות מצד העובדים, נמסר בתגובה: "כשנראה את החומרים בעיניים נגיב". משאר בתי האבות לא נמסרה תגובה, ובחלקם אף ענו בתוקפנות לפניותינו.
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "הטענות שהועלו בפנייתך הן כלליות ואינן נוגעות לאירועים פרטניים, ולכן נענה אופן כללי: אגף גריאטריה ומשרד הבריאות מפרסמים נהלים וסטנדרטים המתעדכנים מעת לעת בנושאי הגבלות מכניות וכימיות, שמירה על האוטונומיה של המטופל ומניעת אלימות, וכן לגבי זכויות המטופל לגבי סביבה בטיחותית ומניעת נפילות לצד מניעת הגבלות".
"הפיקוח על המוסדות הסיעודיים מוסדר בנהלים וכלי בקרה שמפורסמים באתר משרד הבריאות וכולל הגדים המתייחסים לנושאי הגבלות וזכויות המטופל. נעשות בקרות בתדירות של לפחות פעם בשנה עם כלי הבקרה, מעבר לבדיקות מצומצמות אחרות. דו"חות הבקרה מפורסמים באתר המשרד ולכל המוסדות שפורסמו ברשימה נערכה בקרה אחת לפחות במהלך שנת 2016".
"בשנים האחרונות נושא ההגבלות נמצא במרכז העשייה עם בקרות והנחיות למוסדות, ופעילות ניכרת מתוכננת לשנת 2017. מידע ותלונות הקשורות לאלימות מטופלות בחומרה בכל הכלים העומדים לרשותנו, כולל הליכים משמעתיים ומשפטיים. לגבי כוח אדם, לפי הבקרות שנעשו על-ידי המשרד, אין חוסר בכוח אדם משמעותי, אך ללא ספק יש להעלות את הסטנדרטים והתקינה, בעיקר של מטפלים/כוח עזר סיעודי. משרד הבריאות הגיש בקשה לתקצוב נוסף כדי לממן זאת".
שר העבודה והרווחה חיים כץ מסר בתגובה: "אני רואה בחומרה רבה כל התעמרות בקשישים. השירות לאזרחים ותיקים מבצע לאורך השנה ביקורת סדירות ומתואמות בבתי האבות לצד ביקורי פתע, על מנת לוודא שהמחלקות לתשושים ועצמאיים, שנמצאות תחת סמכותנו, עומדות בסטנדרטים שהצבנו ובתנאי הרישיון".
"בכל בית אבות מופיעים פרטי התקשרות של המפקחים המחוזיים, על מנת לאפשר לאזרחים הוותיקים ליצור קשר עם המפקח בעת הצורך, והמדיניות היא לטפל בכל תלונה במלוא תשומת הלב וביסודיות. אני קורא לכל אזרח שנתקל ברשלנות או פגיעה בקשיש במסגרות שבסמכותנו לפנות מיידית למשרד הרווחה".
ח"כ איציק שמולי, מוביל המאבק הסיעודי בכנסת, אמר בתגובה לממצאי התחקיר: "זו התוצאה של שנים של הזנחה והפקרות - אלה לא בתי אבות אלא בתי כלא ומי שסובל שם הם הקשישים שלנו. האסקימואים שולחים את הזקנים שלהם למות על קרחון בודד, בישראל מכניסים אותם לאחד המקומות האלה וזה פשוט מקצר להם את החיים. לא אניח לזה לעבור בשקט - אנחנו יוצאים למאבק ללא פשרות בעניין הזה עד שיתוקנו כל הליקויים".
בהמשך גם פנה שמולי ליו"ר הכנסת אדלשטיין, בדרישה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא. "המתואר משקף אמנם משבר ערכי באופן שבו בחרה ישראל להתייחס לדור המייסדים שלה בפרק זה של חייהם, אולם ברור כי יש השלכותיו המעשיות חמורות ודחופות ויש לפעול בהקדם על מנת להציל קשישים רבי"ם.
בכתבה הבאה: על המחדלים התברואתיים וההזנחה, ועל הקשיים של עובדי המוסדות, שמובילים ליחס מבזה כלפי הדיירים.
לפנייה לכתב/ת 
