הרופאה שהחליטה לרפא את המחלה של מערכת הבריאות

"בלי להרים את עיניו מהתיק הרפואי, הצביע ד"ר קרח בתנועה קצרה על כיסא בדיקה בפינת החדר, ואני הגבתי בצייתנות המתבקשת. עוד לפני שהספקתי לקלוט שלא שאל לשמי, לפני שתהיתי אם בכלל נאמרה בחדר מילה, בעודי פרושׂה וחשופת איברים, מצבט מתכת חודר לגופי ועוצר את נשימתי באחת.

משתדלת שלא לפרוץ בצעקה, בתגובה לכאב הגופני המפתיע ולעלבון הגואה. הדמעה שנקוותה, מעיקה וחמה, התאדתה מאליה תוך כדי התלבשותי בחופזה, כלאחר מעשה משפיל, בלי שנאמר דבר ובלי שעיניו נתקלו בעינַי ולו במקרה.

כשיצאתי מהחדר התחרו שני הכאבים על תשומת לבי: פציעת המצבט שחתך בבשרי וצריבת העלבון שבאיפוס קיומי. גם בנסותי לפנות אל ההיגיון הרפואי – תזכורות על עומס הרופאים, הצורך להספיק, רפואה ציבורית ועוד – הרגשתי את הזיוף שברמייה העצמית. זה חייב להיות אחרת, הידהדה מחשבה במוחי".

(מתוך עדות של "גליה", מהספר "חלוק לבן פרום" / ד"ר אביבה אלעד, הוצאת סטימצקי)

הקשישה שלא הוזמנה לשבת

אתחיל בסיפור קצר: לפני שנים ליוויתי את שכנתי הקשישה לסידורים, כשביקשה להפתעתי "להיכנס לרגע למרפאה" מבלי ששיתפה אותי בסיבה.

לאחר המתנה ממושכת בין מטופלים רבים אחרים, נכנסנו לחדר הרופאה, ובעודנו עומדות, אני כמלווה מקרית ושכנתי שלא הוזמנה לשבת, התלוננה הקשישה על דפיקות לב מוגברות. הרופאה חייכה בחביבות ותוך 20 שניות הגישה לה דף הפניה לקרדיולוג.

הרופאה הייתה מאוד חביבה, אבל לא הייתה לה אפשרות אמיתית לעזור (אילוסטרציה)(צילום: shutterstock)

"אני גם רועדת בזמן האחרון", הוסיפה שכנתי וקיבלה מייד הפניה גם לנוירולוג. "וגם יש לי שלשולים", הוסיפה בענות חלושה וזכתה בהפניה שלישית - למומחה גסטרו. בשלב זה הרגישו השתיים שמוצתה הפגישה ושתיהן נפרדו, שבעות רצון. הרופאה על שהספיקה "לספק סחורה" בזמן העומד לרשותה, ושכנתי שהופנתה ליועצים מומחים. ואני? עמדתי בחדר כמלווה מזדמנת, כמתבקש.

בהמשך חזרנו לביתה של השכנה, וכשישבנו לשוחח בנינוחות "על כוס תה", העזתי לשאול אותה מספר שאלות הקשורות למצבה. כשסיפרה גם על הזעת יתר, הצעתי שתבצע בדיקה לתפקוד בלוטת התריס, קודם לפנייה ליועצים. מחלתה, כך הסתבר בהמשך, הייתה אכן עודף פעילות של הבלוטה, שמסביר את כל הבעיות שתיארה. ואכן, כשטיפלה בבלוטת התריס, כל התופעות שתיארה נעלמו והיא הרגישה הרבה יותר טוב.

האם הייתי חכמה יותר? האם יש בסיפור הזה רעים וטובים? חכמים וטפשים? ממש לא. יש בו סימפטום לחולי קשה של מערכת הרפואה בישראל.

בסיפור הזה יש רק קורבנות. הרופאה הייתה קורבן של דרישות מנהליה להתנהל בקצב של כ-4 דקות לכל מפגש עם מטופל, ולכן עשתה מה שיכלה לשיטתה בזמן שעמד לרשותה. שכנתי הייתה קורבן לאותה שיטה, רק מצדו השני של המתרס, ובנוסף הייתה גם קורבן לחוסר ידע, שגרם לה להאמין שקיבלה יופי של יחס והפניות למומחים שיבדקו אותה מכל הכיוונים.

יתר על כן, ההפניות יצרו עומס תורים מיותר לבדיקות, שפוגע במי שבאמת זקוק להן ונאלץ להמתין בתורים ארוכים, ולבסוף – כולנו קורבנות של הכסף המבוזבז לריק לצורך הבדיקות והייעוצים המיותרים, מתקציב שהוא דל מלכתחילה.

לולא אובחנה שכנתי בזמן, היא הייתה מבזבזת את כספי הציבור ואת זמנה אצל שלושה מומחים, עוברת בדיקות מיותרות, ואם היה לה קצת פחות מזל אולי אף הייתה עוברת התערבויות שהיו מסכנות אותה.

והדבר הכי עצוב הוא, שכלל לא בטוח שאחרי הדרך הארוכה הזאת היא הייתה מקבלת את האבחנה הנכונה, כי אף אחד מהמומחים אליהם הופנתה לא היה קשור למחלה ממנה סבלה.

מה החלופה האפשרית?

אם לרופאה היה יותר זמן ופחות לחץ של מטופלים, בטח הייתה מושיבה את שכנתי ומעמיקה בתחקור ובבדיקה גופנית, וכך מגיעה בקלות לאבחנה בה חשדתי ומשם לטיפול יעיל.

אנשים שפונים, בצר להם, לרופאה בקופה, שמחים כל כך להיכנס לחדר כשמגיע סוף סוף תורם, ושמחים פעמיים לצאת ממנו. פעם השמחה על קבלת ההפניות

ופעם שנייה כי הקלו על הרופאה שלהם ולא חלילה גזלו יותר מדי זמן יקר מעבודתה החשובה.

בסיפור הזה אין רעים וטובים. רק קורבנות(צילום: shutterstock)

לצערי, המציאות הרפואית של היום מעודדת את החולים "לקצר" את זמן הביקור אצל הרופא. ואיך הם עושים את זה? גולשים באינטרנט כדי לדלות משם את האבחנה, הבדיקות הנדרשות והטיפול הרצוי. כשהם חמושים במידע הזה, הם פונים לרופא או ליועץ עם "רשימת קניות" מוכנה, ממש כמו בסופרמרקט.

והרופא, שאמנם מרגיש פחות ערך כשפונים אליו כחנווני או כספק תרופות, אך נוטה להיענות בקלות לבקשות כדי "לגלגל הלאה" את התור ולהגיע אל המטופל הבא.

כשאנחנו בלחץ, שדה הראייה שלנו מצטמצם. כך קורה לרופאים שמתמודדים עם רשימת ממתינים אינסופית, כשהיעד הופך מלטפל ללשחרר.

כרופאה שחוותה מקרוב מפגש עם חוליי הרפואה מהצד השני, הצד הפגוע, ברצוני להציג מבט מקרוב לתוך קרביה של מערכת הבריאות הישראלית (הנראים לא משהו), לאותת על כשלים, לתת רעיונות לתיקון ולעורר תקווה. 

ומה יקרה בהמשך? זו כבר שאלה שניתן להתחיל לענות עליה באותן דקות של עצירה ומחשבה אחרי הקריאה.

אור בקצה המנהרה

"המחלה המרכזית של הרפואה והצוותים הרפואיים היא שחיקה ועייפות-החמלה. השחיקה מוכרת בתור בעיה נפוצה, חמורה, בעלת השלכות פוגעניות על רופאים ועל מטופליהם. לפי מחקרים בארץ ובעולם, היא רווחת בקרב רופאים במקצועות רבים ובכל שלבי ההכשרה והקריירה. למרות שכיחותה הגבוהה, שתינו יודעות כי המערכת הרפואית מתנהלת מתוך התעלמות כמעט מוחלטת מקיומה.

הרופאים נתונים בלחץ מתמיד של דרישות בו-זמניות. מאחר שהמענה שהם צריכים לתת נוגע בנושאים הרי גורל, נוצר אצלם עומס רגשי ומנטאלי קבוע ומכביד. הצרכים האישיים נדחקים הצידה וכחלק מההתמודדות עם האתגרים הבלתי פוסקים נוצרות תבניות של התעלמות מצרכים בסיסיים של הגוף והנפש. הם לומדים להתעלם מרעב, מהצורך ללכת לשירותים – הנדחה פעם אחר פעם "רק עד אחרי המטופל הבא", מעייפות, מחוסר ריכוז ומחוסר סבלנות המתעורר בהם. יום אחר יום של הכחשה והתעלמות מן הגוף והנפש – כך מכרסמת השחיקה".

(מתוך הספר)

בימים אלו יוצא לאור ספרי "חלוק לבן פרום". דרך סיפורים אישיים של רופאה חולה ורופאה המלווה בני משפחה חולים, נפתח חלון אל המבוך הרפואי, מבוך המאמלל מדי יום מטופלים רבים ובני משפחה, ומנגד את הרופאים והאחיות הנשחקים בתנאי עבודה ולחץ בלתי סבירים.

חבריי למקצוע ואני מאמינים שיש אור בקצה המנהרה, שהחולי אינו סופני. אפשר לרפא את המערכת, אבל זה מחייב יציאה מאדישות, זה מחייב אכפתיות, מעורבות ונכונות לפעולה הן של המטופלים, הן של הרופאים והן של המנהלים וקובעי המדיניות.

אני יכולה לדמיין את קוראי הטור, על מדרגות נעות, ברכבת או בהמתנה בתור, קוראים ומושכים בכתפיהם – סיפור נחמד אבל אמל"י – אני, מה יוצא לי מזה?

אז זהו, שהרפואה שמקבלים ילדינו והורינו (שכן כולנו בריאים וחזקים כמובן), מוצפת, מוחלשת ומנוטרלת מסיבות שאפשר לשנות.

עשר דקות מזמנכם אני מבקשת, אולי אפילו שמונה.

שמונה דקות של מחשבה וחשבון נפש, אולי אפילו חמש.

במשך חמש דקות אחרי קריאת המאמר הזה, לשבת בראש שקט ולשאול: איפה זה פוגש אותי? במה זה נוגע בי? מה צריך לקרות לי כדי שאחליט להגיב? (והאמינו לי, בתור מי שזה קרה לה, שכשנפגעים זה כבר מאוחר מדי). והשאלה המרכזית: מה עלי לעשות כדי שיהיה יותר טוב?

הדרך להבראת הרפואה לא תלויה בלעדית בממשלה ובמשרד הבריאות. ישנם דברים שכל אחד ואחת מאיתנו יוכל לעשות, בין אם הוא מטופל, בן משפחה או רופא.

ספרי פותח פתח הצצה לארועים הקשים והיומיומיים שחווים חולים, אבל גם פותח חלונות לפתרונות אפשריים.

השקתו של הספר בפברואר תהיה מלווה בהשקת מסע חברתי להבראת הרפואה.

לפרטים נוספים – מוזמנים להכנס לדף המסע בפייסבוק .