יום אהבה שמח: מאמא ואבא
משהו נסדק בנו כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות, מגלים את עצמם, יוצאים לעצמאות. קשה לשוחח איתם. המלים לא חודרות פנימה. ואם הן חודרות, זה רק מפני שאנחנו מרבים לנזוף, להטיף, לבקר, לחלק הוראות. אז בואו ותעשו משהו אחר - פשוט תאהבו אותם, ותנו להם לדעת את זה
קשה לדבר איתם. הם מזעיפים פנים, מרימים את הקול וטורקים מאחוריהם את הדלת. קשה להתקרב אליהם. הם מעדיפים להסתגר בחדר, לצלול לתוך המוסיקה או לרתק את עצמם לתכתובות וואטסאפ ארוכות. קשה לאהוב אותם. הם הודפים אותנו, הם כועסים עלינו, הם מלאים בטענות, הם משאירים אותנו לבד.
ואנחנו נעלבים. כואבים. לפעמים גם קצת מיואשים. משהו נסדק בנו כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות, מגלים את עצמם, יוצאים לעצמאות, נותנים דרור ליצרים שלהם. קשה לשוחח איתם. המלים לא חודרות פנימה. ואם הן חודרות, זה רק מפני שאנחנו מרבים לנזוף, להטיף, לבקר, לחלק הוראות. פלא שנמאס להם מאיתנו?
אז אם זה לא עובד, תנסו לכתוב להם. מכתבים. פתקים. הודעות. לא בוואטסאפ או במייל אלא על דף נייר שאפשר לאחוז ביד ולהרגיש. להרגיש אתכם. שבו מול מסך המחשב ותפרקו לתוך המקלדת את כל מה שצברתם, את כל מה שמפריע, אבל גם את מה שטוב. ויש המון טוב. אתם הרי משוגעים עליהם. אתם מאוהבים בהם אנושות. אז מה הבעיה לחלוק איתם, בדרך בלתי אמצעית, את האהבה שלכם אליהם.
את כותבת לה:
"כשאת בוכה. כשאת מתרפקת. כשאת עצובה. כשאת מתחבקת. כשאת מרגישה לבד. כשאת מאושרת עד הגג. כשבא לך לחלוק איתי. כשאת רק רוצה לשתוק. כשאת כועסת. כשאת מתרגשת. כשיש לך מה לומר לי. כשאין לך מה להגיד. באמצע הלילה. מוקדם בבוקר. כשיש לך אהבה. כשאין לך אף אחד. כשנמאס לך מהכל. כשאת אומרת לי שאני לא מבינה אותך. כשאת טורקת לי את הטלפון בפרצוף. כשאת לא רוצה לשמוע ממני. כשאת מעליבה אותי. כשאת סותמת לי את הפה. כשאת דורכת לי בדיוק על הפצע הכי כואב. כשאת זקוקה נואשות לחיבוק. כשאת בוכה ולא מסוגלת לעצור את הדמעות. כשאת כואבת. מיואשת. מדוכאת עד עפר. מפורקת לגורמים. כשאת חולקת איתי את הרגעים הנשיים הכי כמוסים שהם רק שלנו. כשאת מצליחה לחבר את הכל. כשאת צריכה את הדחיפה למעלה. או לתפוס אותך בדרך למטה. כשהחברה הכי טובה שלך שברה לך את הלב. כשאיבדת את העשתונות בארוחה המשפחתית. כשפישלת. טעית. הרסת. פגעת. דפקת את הכל. כשאת רק רוצה הביתה. אני הבית שלך. את הבת שלי. את בלב שלי. את הכל בשבילי. אין בינינו גבולות. תמיד הייתי שם בשבילך. ותמיד אהיה. עד יומי האחרון".
אתה כותב לו:
"כשאתה עצבני. זועף. מוטרד. מרוחק ומכונס בתוך עצמך. כשאתה שמח ומצחיק וציני וסקרן. כשאתה נכשל בבחינה. כשאתה מצליח בקורס. כשאתה עם החבר'ה באילת. כשלקחת את האוטו בליל שבת ולא יכולתי לישון עד שחזרת בריא ושלם לפנות בוקר. כשאתה חולה ויש לך חום ואתה זקוק ליד מנחמת. כשאתה בודד. כל כך בודד. ובטוח שאף אחד לא מבין אותך. כשאתה כועס עלי נורא, בצדק או שלא. כשאתה נעלב ממה שאמרתי לך. כשאתה מרגיש שאכזבת אותי ואתה אפילו לא מתאר לעצמך כמה אני גאה בך. כמה אתה מרגש אותי. כמה אתה הילד שלי. אתה תמיד הילד שלי. כשאתה רוצה לספר לי בהתרגשות שמכבי ניצחה. וככה, על הדרך, מגלה לי שיש לך חברה (אמא יודעת הרבה לפניי). כשהיא עזבה אותך. ונשבר לך הלב. וישבנו בפאב והתפרקת והכל יצא. כשאתה מוציא עלי את התסכולים שלך. פוגע בי ממש. כפי שרק אתה יכול. כשהרסת את זה. כשדפקת את זה. כשעשית את זה. כמו גדול. אני יודע מי אתה. אני מכיר אותך. יותר טוב מכולם. יותר טוב מעצמך. מהרגע שבו יצאת לאוויר העולם והחזקתי אותך בין ידיי ובכיתי כמו משוגע. אני הבית שלך. אתה הבן שלי. אתה בלב שלי. אתה הכל בשבילי. תמיד הייתי שם בשבילך. ותמיד אהיה. עד יומי האחרון".
ואז תדפקו על הדלת שלה. או תשלחו לו הודעה. לא, זה יקרה עוד קודם. הוא ייכנס הביתה ויפרוש את ידיו לחיבוק חם ועוטף. היא תצא מהחדר, מוצפת דמעות, ותתרפק עלייך. כמה התגעגעת לזה. כמה ייחלת לזה. יום אהבה שמח לכם, אמא ואבא.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת